לשרות עם מלאך המוות: פרק א’ (הומואים)

גל עמד למות, וזה היה נורא. כל מוות עצוב בגיל כזה, אבל בשבילי זה היה עצוב במיוחד כי היה לי עליו קראש קטן. כנראה שלא הייתי היחיד כי הוא היה בלי ספק הבחור הכי חתיך בשכבה. זאת הייתה הידרדרות מהירה למדי. יום אחד הוא עוד היה נער חסון ורחב כתפיים שמפזר חיוכים לכל עבר, ושבוע לאחר מכן הוא כבר ישב בכיסא גלגלים מחובר לבלון חמצן, עדיין רחב כתפיים אבל הדבר היחיד שפיזר סביב היה קולות נשימה מפויחת. בהפסקה שמעתי את יובל לוחשת לליטל שזאת ה"מחלה", משהו עם הריאה או אולי הדם, אבל אני לא מבין בדברים האלה, הדבר היחיד שאני מבין זה מה שאני רואה בעיניים שלי וזה היה מחזה קורע לב גם ללא אותו דבר קטן שהזכרתי קודם.

בימים הרגילים לא היינו חברים ממש, זה קשה וגם קצת מפחיד להתקרב למי שכל מבט בו מעביר בך רטט קל ואם אתה מסתכל הצידה ממנו אז נדמה לך לפעמים שסובבת אותו איזו הילה דקיקה של אור. וגם אם היית מנסה, הוא היה מוקף בכל כך הרבה בנות שנמרחו עליו, מי יותר ומי פחות, וגם בבנים שחשקו בחברתו ואולי דרכה גם בחברותיו. למרות זאת, בפעמים הנדירות שבהן כן היה יוצא לנו להחליף כמה מלים הוא היה נוהג בי בנחמדות רבה, כמעט בחיבה, מה שכמובן לא גרע מאותו עניין קטן שלי בקסם האישי שלו.

אך דווקא עכשיו כשנזקק לו יותר מכל, הצטמק לו באורח פלא אותו עדר אנושי שעטף אותו בעבר. אף אחת, מסתבר, לא רצתה להניח ראשה בחיק כיסא גלגלים, ואף אחד לא השתוקק לדחוף את הכס האמור ברמפה שנועדה בכלל לעגלות. אף אחד, זאת אומרת, אף אחד חוץ ממני. זה נכון שהוא כבר לא היה כל כך חתיך וגם לא כל כך חייכן, ואפילו הנחמדות הייתה טיפ טיפה מוגבלת בין התקף שיעול אחד למשנהו. אבל התחושות שלי נשארו כמו קודם, אולי אפילו התחזקו קצת כשסוף סוף התחלתי לשהות לצדו יותר ויותר, רואה את גופו נחלש וקמל בלי יכולת לעשות הרבה.

אחר צהריים עגמומי אחד ישבנו בחדרו המאובזר ושיחקנו Modern Warfare 3 כשאני עוזר לו להכין את משאף הכימו כי אמא שלו עבדה עד שעה מאוחרת. השלמנו משימה קשה ופרצנו ביחד בצהלת ניצחון ופתאום הוא נכנס להתקף קשה במיוחד שלא ראיתי כמוהו, דם ניתז מקצוות פיו וקולות חרחור התלוו אליו. כעבור דקות ארוכות של מתח וחרדה הוא התאושש קצת, ובמאמץ הפנה אלי חיוך מרגיע. החזרתי לו חיוך מזויף, כי היה לי ברור שהסוף קרוב. קמתי, לקחתי מטפחת נייר מהשולחן והתחלתי לנגב בחרדת קודש את הדם והליחה שהצטברו על זוויות פיו וחולצתו, מתקשה לעצור בדמעותי.

"רוני, אל תבכה, בבקשה". הרגשתי איך אצבעותיו הרועדות מחליקות על לחיי בניסיון להשקיט אותי ובתגובה נעצתי בו מבט קשה כאילו שהוא אשם בהכל.

"למה לא? אתה עומד למות וזה ברור", וראיתי איך האישונים והנחיריים שלו מתרחבים ומיד התחרטתי על מה שאמרתי אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

"כן", הוא התעשת אחרי רגע ודיבר לאט ובשקט, "אני הולך למות, אני לא הראשון וגם לא האחרון שזה קורה לו." הוא הרכין קצת את ראשו ושיחרר נשיפת הקלה אחרי שסוף סוף הוציא את זה החוצה.

"אבל למה? למה?" שאלתי מבעד לדמעות, "למה זה קורה לטובים ביותר? למה דווקא למי שא-" עצרתי את עצמי בבעתה והתיישבתי על הרצפה בבושת פנים, מתפלל שהבור הכי עמוק בעולם ייפתח תחתי עכשיו.

"למי שאתה…?" גבותיו התרוממו בפליאה.

שתיקה מביכה השתררה בחדר.

"למי שאני", בלעתי גוש בגרון וקברתי את עיני ברצפה, "אוהב".

הדממה נמתחה כמו מסטיק לעוס עד דק, בסוף לא יכולתי עוד והרמתי את עיני אליו רק כדי לראות את פרצופו טמון בין ידיו כשפסי הדמעות בוהקים על לחיו ומשווים לו בזווית הנכונה של האור מראה של אינדיאני נכון לקרב. לא יכולתי לראות אותו בוכה ככה, "די, אני מצטער, תשכח ממה שאמרתי", פתחתי בשטף דיבור מהיר, "אתה בטח חושב שסתם נדבקתי אליך בגלל שאני כזה ושאתה בעצם לגמרי לבד ואין לך אף אחד, אבל זה לא נכון, זה פשוט לא נכון". לפתע התחלתי לשמוע מכיוונו קולות מחנק, כחכוח, לא, זה בעצם צחוק, הוא צוחק!

"טיפשון שכמותך", הוא הוריד את ידיו והפנה אלי מבט רך, "אני בוכה מאושר, על זה שלמרות שאני כל כך חולה וכל כך חלש וכל כך מכוער, עדיין יש מי שאוהב אותי", ובכוחות עילאיים הוא נעמד על רגליו וירד על ברכיו לצדי, מחבק אותי בחום, נותן לדמעות שלו לזלוג על ראשי ולהתמזג באלו שלי.

אחרי דקה ארוכה ככה הדפתי אותו מעט ומשכתי את ראשי לאחור כדי להישיר אליו מבט, תוך שהידיים שלי מוצאות את שלו ואצבעותינו משתלבות זו בזו. "אבל אתה עדיין עומד למות", אמרתי בדכדוך, "וכל זה לא משנה כלום".

פרצופו נעשה מהורהר לרגע, "כנראה", אמר, "אבל אולי… אולי…", הוא היסס, עיניו סוקרות אותי שוב ושוב כאילו מחפשות משהו, אולי איזו הוכחה שאני עושה ממנו צחוק ושלא התכוונתי לאף מילה שאמרתי.

"אולי מה?" דחקתי בו.

"אולי בכל זאת יש משהו שאפשר לעשות", שפתיו התכווצו ואז השתחררו, "אולי יש משהו שאתה ורק אתה יכול לעשות", אמר בשקט, כמעט בלחש.

"מה? אני מוכן לעשות הכל, רק תגיד מה?", התחננתי, ובפעם הראשונה אחרי זמן רב הבחנתי בשפתיו מתעקלות אט אט לחיוך מלא אמיתי, כזה שמגיע עד העיניים, חיוך מושלם שביום טוב יכול להמיס אפילו את השמים.