מבוך האשליות- פרק 26

לפני חצי שנה, באותו אזור בדיוק, ג'יימס מצא את ניקולאי כאשר ניסה לעזור את מחנה האחווה.
"אתה הולך באמצע הלילה כדי שלא תצטרך להתמודד עם ההשכלות?" הוא שאל אותו וגרם לו להסתובב אליו באנחה. "אני יודע מה עשית."
"מה עשיתי?" ניקולאי שאל אותו.
"הפרת כל חוק של האחווה." ג'יימס אמר בכעס. "גנבת, רימית, עשית עסקאות עם אנשים מפוקפקים, והכל בשביל כסף."
"אני יודע מה עשיתי." אמר לו.
"ואתה לא מתחרט?"
"תסמוך עליי, מה שעשיתי יציל את כולנו בסוף." הוא חייך בביטחון חסר ספק. "אני לא מתחרט."
"בסדר." ג'יימס אמר. "ועד אז, עד שתוכיח את זה, אני מעדיף שלא תפריע לנו."
"זה בסדר גמור. במילא לא רציתי להיות אתכם יותר." ניקולאי חייך לפני שעזב. ג'יימס הסתכל עליו מרחוק, מתקשה להאמין שהצליח ליפול בפח שלו. "אנשים כמוכם חושבים שהצדק שלכם ישנה את המצב, אבל אתם לא מוכנים לשבור את הכללים כדי באמת לשנות." הוא קרא לו מרחוק. "תסמוך עליי."

עכשיו, חצי שנה אחרי, ג'יימס לא האמין שהוא יפגוש אותו שוב.
"אז מה שעשית הציל אותנו בסוף?" הוא שאל בפקפוק.
"בקרוב." ניקולאי הבטיח. "ומי הנערה?" הוא המשיך לשאול.
"מישהי שמתאימה לאחווה." הסביר. "נפלה בפח של הצלפים."
"אה, הכלבים של הדוכסית." ניקולאי הבין.
"ואתה-? עושה איתה?" ג'יימס הפנה את מבטו אל דניאל.
"מאיפה אתה מכיר אותה?" הוא החזיר לו בשאלה.
"עזרתי לה להיכנס בארמון." השיב. "ואתה?"
"אה, אני עזרתי לה לצאת." ניקולאי נשמע מלא גאווה. "אני חשבתי שהאחווה מתרחקת מהארמון כמה שיותר."
"הייתה לי סיבה מיוחדת."
"איזו מין סיבה מיוחדת?" ניקולאי הסתקרן.
"הייתי חייב לתת לה את האפשרות לשלם על מה שמלכה עשתה לאחיה הקטן."
"הבנתי. ילדים תמימים." הוא גיחך. "אבל מי אמר לך שהיא האחות הגדולה?"
"מה?" ג'יימס התבלבל מדבריו.
"היא אמרה לי בעצמה שמי שמת היה אחיה הגדול." ניקולאי הסביר לו. "ואני לא חושב שיש לה עוד אח." הוא החל להתקדם אל תוך המחנה. "ג'יימס, אתה רודף אחרי צדק וזה מה שיהרוג אותך."

כמה ימים כבר עברו ונואה התחיל לאבד תקווה.
הוא ואלי לא התקדמו לשום מקום. לא הייתה להם הוכחה אמיתית שהגיעו ממקום אחר, לא הייתה להם הוכחה שהמלכה קשורה לזה, לא הייתה להם הוכחה שהאנשים החשובים להם באמת בחיים.
"אתה, הקשוח, מתחיל לוותר?" אלי שאלה אותו בזלזול.
"האם יש לך רעיון טוב שיוכל לקדם את החיפוש?" הוא שאל אותה. "אני לא חושב."
"דווקא יש." חיוך עלה על פניה.
"ולא אמרת?" הוא שאל בכעס.
"הוא הרגע עלה לי, כדאי שתירגע." הזהירה אותו. "כל אחד מכיר את האישה שמבינה במסלולם של בני אדם."
"מי?" הוא שאל בדחף וסקרנות.
"הדוכסית." השיבה.
"לפי השם שלה, לא נראה לי שהיא תסכים לעזור לנו." אמר.
"אלא אם כן יש לנו כסף." אמרה. "ואתה אמרת שהיית פיראט, בטח יש לך הרבה כסף."
"יש לי, אבל הוא לא אצלי." הודה.
"אז איפה הוא?" שאלה אלי.
"בספינה שלי." ענה נואה.
"יופי, ואיפה הספינה שלך?" שאלה שוב.
"איפשהו. כאן." השיב.
"אז בוא נלך לחפש אותה, לפני שמישהו אחר ימצא אותה." היא הציעה. "קדימה, אתה צריך להיזכר איפה השארת אותה." היא החלה להתקדם והוא מיהר ללכת יחד איתה. "ותזכור, תשמור תמיד על אופטימיות, כי וויתור לא יעזור בשום דבר. ותסמוך עליי, אני בטוחה ששניהם נמצאים כאן."

המסע היה קצר מכפי שחשב. מוריאל ואמילי הגיעו מיד לטירה המאובנת. שעריה היו פתוחים, כאילו מקבלים אותם בהזמנה רחבה.
"קדימה, בוא נלך." אמילי הייתה אופטימית במיוחד, ולא נתנה לו לעצור לרגע. שניהם התקדמו ונכנסו אל תוך הטירה. הרגשה קרירה הקפיאה את שניהם. מזג קר ובלתי מוסבר שהה בתוכה, וסקרן את מאוד את מוריאל.
הוא שמע שמישהו מתקדם לקראתו באולם, והקור הפך לממשי עוד יותר. פתיתי שלג שהו באוויר ומילאו את החלל, קידמו את האישה הלבנה שהגיעה אליהם וחייכה בשמחה.
"בל, חיכיתי שתגיע." היא אמרה, וגרמה לו לשתוק. עוד לא הספיקה לומר דבר שלם וכבר שנא אותה.
"איך את יודעת איך קוראים לי?" הוא היה חייב לשאול.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה, צופה בו בכל צעד שלה אליו. "אני אמא שלך."
"את- אמא שלנו?" הוא התקשה להאמין, אבל המראה שלה באמת לא הותיר לו ספק. היא דמתה לו מאוד, ומשום מה, ההודאה שלה לא הפתיעה אותו עד כדי עילפון, לא הרימה אותו לעננים, אבל גרמה לו לחשוב עליה בתור מישהי שיצליח לסמוך עליה.
"לא שלכם." תיקנה אותו. "שלך. אתה שניצב מולי."
"לא, אחותי, אמילי-"
"אחותך מתה, ילד יפה שלי." היא אמרה. "הכוחות שלך מתעתעים בך." הוא סובב את ראשו אל אמילי, והיא חייכה אליו במבט מבקש סליחה. דמותה התאדתה באוויר עד שנעלמה לחלוטין, והשאירה אותו לבד.
"לא." הוא מלמל במבט מושפל.
"אל תבכה, תסמוך עליי," היא פנתה אליו וליטפה את פניו. "אתה, ילד יפה שלי, תגיע לגדולות." הוסיפה בחיוך גדול.