מגרש השדים- פרק 8

"א- אמא?" שאל דניאל בבלבול. "את לא מתה?"
"לא, דניאל. אני כאן, חזרתי לקחת אותך," השיבה וחיוך נעים ורגוע שעורר בחילה בדניאל היה נסוך על פניה. "שמעתי מדודתך שאתם לא מסתדרים, אז החלטתי להחזיר אותך אלי."
הוא התחיל לחשוד. הרי הוריו אינם, הם מתו בתאונת דרכים. הוא ראה את זה במו עיניו. והרגיש את ידיה הגסות של דודתו כשפינו אותו מביתו והעבירו אותו אליה. "איך קוראים לי?"
מבטה של אימו התערער. "קוראים לך דניאל. או שהחלפת שם ולא ידעת את הרשויות." צחקה. צחקוק קצר ויבש. מבולבל.
"דניאל מה?"
"דניאל ווד. אתה חוקר אותי?" היא התחילה לחשוד.
"ואיך קוראים לך?" המשיך.
"קאו – קאנון! קוראים לי קאנון ווד. לאביך קוראים כריס ווד והוא מחכה לך בקוצר רוח בביתנו." היא דיברה במהירות. מנסה לכסות את השגיאה הקטנה והבלתי מורגשת.
"ומה עשית לדודה שלי?" הרצין דניאל. עכשיו היה בטוח שהיא משקרת.
"כלום. היא הייתה ככה כשנכנסתי."
"ולא ניסית לעזור לה? להעיר אותה אולי? מה אם קרה לה משהו?" הוא כעס. אם היה משהו שלא אהב, היה זה כשאנשים משקרים לו. ואם היה משהו ששנא עוד יותר הוא, כשמישהו לא עוזר לאדם שנפגע. כאן היה שילוב של שני המקרים, וזה כמעט הוציא אותו מדעתו.
"אני לא יודעת איך. אין לי ניסיון במתן עזרה ראשונה, אני עורכת דין במקצועי." שקר, על גבי שקר, על גבי שקר.
"מי את לכל הרוחות?! אמא שלי בכלל הייתה אדריכלית. היא ואבא שלי, שאגב, קראו לו בכלל קונור, מתו בתאונת דרכים. אני ראיתי את זה קורה מול העיניים שלי." הוא דיבר ברעד. נדרשה כל השליטה העצמית שלו כדי לעצור בעדו מלהתפרץ עליה. הוא אהב את ההורים שלו יותר מאשר את עצמו, וניסיונה להתחזות לאמו, וכל הטעויות שעשתה בזה, היו הגבול.
המבט על פניה של אימו, כביכול, התערער שוב והיא פתחה את פיה להגיב, אך נתקפה פרץ שיעול. היא כיסתה את פיה בידה ודניאל יכל לראות טיפות דם זולגות על פניה בעוד שהאיה המשיכה להשתעל. בעודה מנסה לעצור את הדימום, תווי פניה התחילו להשתנות, לא, הם התחילו לדהות. הם התחילו לדהות בהדרגה עד שנעלמו. פניה החלו להחוויר ושיערה התארך ופסים שחורים יצאו משורשיו והמשיכו להתקדם עד שצבעו את כולו. היא גבהה וגופה רזה כל כך עד שהוא יכל לראות את עצמותיה בולטות עליו. היא נראתה כמעט שקופה יחד עם עורה החיוור ורזונה שדניאל התחיל לתהות אם היא רוח. האמת היתה שזה לא היה כל כך מפתיע אם צדק, הוא היה דיי בטוחה שהיתה שדה, אבל הוא חשב שלשדים יש אפשרות לצאת רק באמצע חודש. אחרי דקה בערך, הדמות שעמדה לפניו לא דמתה כלל לאימו, שיערה היה שחור, ארוך וחלק וגוון עורה היה כל כך חיוור עד שנראה כמעט שקוף יחד עם רזונה, יציבתה היתה הרבה יותר עדינה ואלגנטית מזו שהציגה כשהתחזתה לאימו, והוא ממש יכל לדמיין את החיוך העדין אך האפל שהיה על פניה. הבעיה היתה, שלא היו לה פנים. "נמאס לי," רטנה לעצמה. "שלא תבין לא נכון, הייתי שמחה להמשיך, אבל יש גבול ליכולת שלי." הוא שמע אותה למרות שלא זיהה את המקום ממנו יצאו המילים.
דניאל הרגיש את הפחד מחלחל בתוכו, רגליו התחילו לרעוד ושיערותיו סמרו. "את באמת שדה," מלמל.
"יש עם זה בעיה?" היא שאלה בחוסר עניין בולט.
"לא. לא מה פתאום." רק אחרי שדיבר הבין שזו היתה שאלה רטורית. "את עומדת להרוג אותי? יש לך חזות משונה של מלאך מוות."
היא גיחכה ביובש. "מה פתאום. אני כאן רק כדי למסור הודעה לכל אלה שרוצים למות בעוד עשרה ימים – הוא הבין שהכוונה הייתה לאמצע חודש – במגרש שלנו." היא הושיטה לעברו את ידה והוא ראה פתק בין אצבעותיה. "קח את זה כבר, אין לי את כל היום. בעצם יש לי, אבל אני לא רוצה לבזבז אותו עליך."
הוא לקח את הפתק ביד רועדת. ברגע שהנייר נשלף מבין אצבעותיה חזותה שוב השתנתה, הפעם לגבר שחום ומקריח, והיא יצאה מביתו, מנופפת לו בנימוס לשלום מעבר לדלת.
***
"בוקר טוב, תלמידים." כריס הביט במורה שנכנס זה עתה לכיתה ונראה אומלל ביותר.
"קרה משהו, אדון ריד?" מארק חסך ממנו את השאלה.
ריד הוציא מטלית מכיסו וניגב את פניו המקומטות. "כן, יש לי משהו עצוב לבשר לכם." עכשיו הבעתו כבר הפכה מתנצלת וחיוך קטן וכאוב הסתמן בזווית פיו. כריס הבין מכך שמשהו רע קרה. "לפני יומיים, שלושה ליתר דיוק, ג'ון נקלע לקטטת רחוב ונפצע אנושות. טייסון, תלמיד מהשכבה מתחת, ראה את הכל והזמין אמבולנס. הוא עבר ניתוח, שלא צלח, וכמה דקות לאחר מכן נקבע מותו." כריס ראה ברק משונה בעיניו האפרוריות, ולפי המטפחת שעברה שוב על פניו הסיק שהוא ככל הנראה בכה.
"תוכל לומר לנו היכן הוא נקבר?" הוא העביר את ידו על שיערו הבהיר וניסה להביע כמה שיותר התחשבות.
עיניו של המורה שוב הבריקו. "שרפו את גופתו כיוון שהיה חשד לזיהום ומחלה."
זיהום ומחלה. עד כמה ניתוח כבר יכול להסתבך? "הבנתי."
שאר השיעור המשיך כרגיל, ובהישמע הצלצול כריס מיהר לשולחנו של מארק. שמח לגלות שהוא עדיין שם העלה בפניו את חשדותיו, "אני לא חושב שזו הייתה קטטת רחוב, ג'ון מעולם לא הפסיד בקרב פנים מול פנים."
מארק הביט בו ועיניו הירוקות היו אטומות. "אני מסכים איתך, ואני חושב שאני יודע איך לברר מה באמת קרה."
***
יום הלימודים נגמר וטייסון יצא במהירות מהכיתה, מסדר את חולצתו האפורה והולך ישירות אל השער. בימים האחרונים הוא ניסה להתחמק מדניאל, ככל התאפשר לו עקב העובדה שהם יושבים אחד ליד השני. הוא כל הזמן ניסה לשכנע אותו לדבר עם אביו, ולא הרפה גם כשהתפרץ עליו מרוב זעם. לפחות הוא הפסיק עם ההומור המאולץ, הזכיר לעצמו.
"טייסון!" מישהו קרא אליו, ומהחשש שזה דניאל טייסון החיש את צעדיו. הוא כבר עבר את השער כשיד תפסה בכתפו.
"אולי תעזוב אותי כבר?!" הוא הסתובב בזעם והעיף את היד שאחזה בו, אבל זה לא היה דניאל. "מ – מי אתה?" גמגם.
הנער כהה השיער שעמד מולו נראה מבוגר ממנו בשנה לפחות. הוא לא הכיר אותו, אבל נראה כאילו הנער יודע עליו. "אנחנו צריכים לדבר איתך," אמר.
טייסון הביט סביבו, הוא לא ראה אף אחד ליד הנער. "מי אלה 'אנחנו'?" שאל בחשד. "ולא ענית על השאלה שלי, מי אתה?" בדיוק באותו רגע נעמד ליד האם עוד נער שטייסון לא הכיר, הוא התנשף ונשען בידיו על ברכיו. טייסון ניחש שהיה זה הוא שקרא לו קודם.
"או, כריס, הגעת." חייך הנער כהה השיער. "עכשיו אפשר להתחיל."
טייסון התחיל לחשוש, הם נראו דיי מאיימים יחד, הרבה יותר גבוהים ממנו ולפחות שכבה אחת מעליו. האמת הייתה שהוא חשש יותר מהנער כהה השיער, יציבתו הזקופה ומבנה גופו המאיים יחד עם המבט האדיש על פניו היו דיי מלחיצים. השני נראה הרבה יותר נחמד. "להתחיל… במה?" הוא לא ידע אם כדאי לו לשאול זאת.
"להתחיל בהסבר, כמובן." הנער אמר כבדרך אגב, טייסון עדיין לא הבין על מה הוא מדבר.
הנער השני, שכנראה קלט את החשש וחוסר ההבנה שלו, מיהר להתערב. "טוב, אני אסביר, אני כריס וזה מארק. חבר לכיתה שלנו – ג'ונתן וון – מת לפני כמה ימים." הוא נעצר ובחן את הבעתו של טייסון, שהיתה מהולה בהפתעה ובלבול. "המורה אמר שזה קרה כי נקלע לקטטה אבל אנחנו לא מאמינים בזה. הוא גם אמר שאתה היית עד, אנחנו רוצים שתספר לנו מה באמת קרה שם, ואם זה קשור למגרש המוות."