מי אני? פרק א'

נכנסתי אל הבר בראש זקוף השמלת קיץ השחורה שלי הייתה ניגוד מושלם לעורי הלבן . מבטים הופנו אליי אבל אני לא התעניינתי בהם, או לא אני חיפשתי את המתח החשמלי הזה באוויר את הכוח הבלתי נראה אך המורגש הזה. למרות שזה היה בר מעורב בבני אנוש וערפדים לא יכולתי להרגיש אף חסר דופק באזור רק בני אנוש וצחקוקיהם הממלאים את אוויר הבר. התיישבתי ליד הבר מבקשת כוס ויסקי הברמן סקר אותי במבטו וחייך אליי חיוך חושף שיניים ישרות ולבנות "תעודת זהות יש לך?" בניגוד למראה שלו הקול לא היה כל כך נעים וידעתי שהוא מצפה לתפוס נערים על חם שמסתננים לברים כאלו במטרה לבלות בחברת הערפדים או לא איתי זה לא יעבור בכזאת קלות חשבתי לעצמי דקה והוצאתי מהתיק את התעודת הזהות המזוייפת שלי שעליה היתנוסס תאריך הלידה המזוייף שלי והכתובת המזוייפת עוד אמצעי הגנה נגד ערפדים שלמקרה ואם התעודת זהות שלי תיפול לידייהם לפחות לא יוכלו לדעת איפה אני גרה ובכך לא יוכלו לפגוע במשפחה שלי שכללה בדיוק נפש חייה אחת את האמא שונאת הערפדים \ אותי. החיוך שלו נמוג לאיטו הוא החזיר לי את התעודה המזהה ומילא לי את הכוס המבוקשת. לאחר כמה כוסות כאלו כשעדיין הרגשתי מפוקסת, התחלתי להרגיש את זה את הכוח והמתח החשמלי הזה באוויר הפנתי את המבט שלי לשולחן הכי מרוחק בפינת הבר וראיתי אותו , עורו היה בצבע לבן כמעט נראה זוהר שיערו השחור היה ארוך ומסודר בקפידה כשקצוות בודדות נחו מסביב לפניו המושלמות שנראו משורטטות. היתקרבתי אליו בצעדים כבדים שיחשוב שאני שיכורה והתיישבתי בכבדות על הכסא מולו.
"היי" חייכתי אליו חיוך שובב כשאני מניחה את הכוס ויסקי על השולחן "היי" הוא אמר לי ביובש, למרות היובש בקולו, קולו עדיין היה נעים לשמיעה כמו מנגינה של מוזיקה שהייתי מוכנה להקשיב לה כל היום בלופים חוזרים כשבאתי להגיד עוד משהו ראיתי שהוא לא מתעניין בי וממשיך לסרוק בעיניו את הבר כשהוא אפילו פעם אחת לא מתמקד בי. טוב זה לא הולך להיות קל היצור חסר הדופק הזה אפילו לא שם לב אליי, שיטת העבודה שלי בלפתות חסרי דופק הייתה שיטתית ויעילה אני משחקת אותה שיכורה מדברת איתם משפטים קצרים ומפתים והם ישר קופצים על ההיזדמנות ללכת איתי לסיבוב באוטו שלהם , שם אני רוצחת אותם בלי למצמץ וחוזרת לבית כאילו כלום לא קרה. אבל לא, הוא לא היה מוכן לשתף איתי פעולה וזה גרם לי להרגשה שלא הייתי מפתה מספיק . שזה מוזר לבשתי שמלת קיץ סטרפלז שחורה כשהקעקוע הדרקון שלי שהיתחיל מהצוואר והגוף שלו נימשך כל הדרך לצלעות שלי עד שהזנב שלו היתפתל סביב הירך שלי שעשייתי לפני שנה בגיל 17 , היה נראה לעין. גופנית הייתי מאוד מושכת חזה גדול רזה ורגליי היו ארוכות לנוכח הגובה שלי שהיה 1.68 כל זה אף פעם לא איכזב אותי. בזמן שהייתי עסוקה במחשבות שלי לא שמתי לב ואותו חסר הדופק נעלם מהשולחן, היסתכלתי לצדדים כמנסה לאתר אותו אבל ידעתי שהוא כבר לא שם לא היה את המתח החשמלי של הכוח שלו יותר באוויר הבר.
מאוכזבת מעצמי חזרתי לבר לסבב נוסף של ויסקי, לא הייתי צריכה לשתות הרבה לפני שהיתיישב לידי מישו והיתחלתי להרגיש את הכוח הבלתי נראה הזה. סיבבתי אליו את פניי ולמרות שהוא היה פחות מרשים מהערפד הקודם הגנבתי לעברו את החיוך השובב שלי היתכופפתי לעברו קלות ככה שיוכל להיתמקד בחזה שלי ולחשתי בשקט "בא לך לצאת לסיבוב" .