מסע הצללים – 2 XP

תודה לכולן!!

הסתובבתי בפחד לא הוא שמע את זה
הוא ראה את הדמעות שלי ובמשב רוח קל כבר הייתי בין זרועותיו
אף פעם לא ראיתי אותו זז מהר כול כך
הוא המשיך לחבק אותי חזק כבר לא ראיתי טעם להכחיש יותר
הוא שחרר אותי הביט לתוך עניי וליטף את שערי הכחול
ולא אמר כלום רק שוב פעם חיבק
אבל הפעם היה משהו שונה בחיבוק הזה
יותר עדיין ואוהב משהו שאף פעם לא חוויתי
מעולם לא אהבו אותי כך לא רוית ולא את מירי

מירי אחותי הקטנה עם פניי מלאך שלה
השער הבלונדיני עם גווני הכחול תמיד בשתי צמות ארוכות ויפות
עם עניים חומות תמימות מלאות אהבה והערצה
אני לא יכולה לעזוב אותה
כבר לא נשאר זמן
אי אפשר לחשוב על רגשות עכשיו צריך להציל אותה
היא המשפחה היחידה שלי
אפילו עם היא לא תשכח מה שקורה שם היא עדיין תישאר אחותי

הוא הרגיש בזה
הוא התרחק ממני והביט בפני במבט בטוח והגון שמעולם לא ראיתי על פניו
כול סימן לאותו חיוך ציני ושובב שפעם כול כך שנאתי נעלם
"נציל אותה, אני מבטיח"
חייכתי חיוך מגחך
הרי רק לפני שלושה שבועות הוא צחק עליי בפרצוף
על העסקה הזאת להציל את אחותי ולקבל מה שירצה
בגדר חיי

נכנסתי לבית היתומות של מייס רוז'נסקי
איפה שגרנו מאז הפעם האחרונה שזרקו אותנו מאיזו ארץ בבית יתומות חדש

עליתי לחדש של מירי ושלי וכול החדר היה הפוך מכוסה דם
נבהלתי ואז ראיתי את הסרט הצהבהב שהחזיק היום את אחת הצמות שלה
תפסתי אותו וברגע שידי נגעו בבד הסרט עבר זרם בגופי ראיתי את כול מה שקרה שם
הם היו ארבעה הם היו רק שליחים לא יותר אבל לא הבנתי מה הם היום
היא ניסתה להיאבק רציתי לרוץ לעזרתה אבל לא הצלחתי גופי לא מש (חח "מש" שעורי עברית לנצח)
אחת מהילדות הקטנות אלה שתמיד הציקו למירי
נכנסה לחדר עיניה נפערו והתרחבו היא צעקה
אחד מהם רץ לעברה במהירות מסחררת ותקע את שיניו בצווארה
והוריד ממנו חתיכה מדממת כמעט הקאתי
הילדה נשמתה על הקרקע כמו בבות חסרת חיים
הם הסתלקו ואייתם מירי
החיזיון הופסק ואני נפלתי ידי הייתה בתוך שלולית דם
ליד הילדה ופתק היה על פני מכסה את עיניה
"יש לך סיבוב ירח אחד למצוא אותנו והביא לנו את האבן
אחרת היא תמות ותיזהרי מהילדה היא צפויה להתעורר"
"מה?" שמעתי תזוזה
עצמות שנבנו מחדש
קליקים
ושאגה
הסתובבתי בדיוק כשראיתי את הילדה הקטנה עם פה פעור לרווחה ושיניים חדות
היא הסתערה עליי מנסה לנשוך התגלגלתי מעלייה מחפשת משהו נשק כול דבק
תפסתי את רגל הכיסא השבורה לידי ותקעתי בליבה
היא דממה
וזהו

באותו לילה הלכתי למצוא מישהו שיכול לעזור לי שותתי ברחובות מנסה למצוא
את אותה תחושה של חשמל שעברה לי דרך הגוף כשהייתי בחיזיון
חיפשתי בכול מקום שחשבתי עליו
אנשים בהו בי נערה בתיכון משותת עם פרצוף דומע וסרט ביד וכול בגדיי ספוגים דם
היו כמה ששאלו אותי מה קרה פשוט חלפתי על פניהם
חיפשתי עד שלוש וחצי בלילה החלטתי ללכת לבר לנוח מעט ולצאת שוב
לחפש עד שנשמתי תצא ממני
נכנסתי לבר והתיישבתי מול הברמן
"אפשר מים?"
"בטח.."
"מה את עושה פה?" שאל בנחמדות יחד עם חשיפת שורות שניים מבריקות נרתעתי מהמראה הזה
"מחפשת.." אמרתי בלי להתייחס לשאלה
ואז הרגשתי את אותו עקצוץ כמו זרם חשמלי

הוא נכנס החיוך הציני והשובב זה הדבר הראשון שראיתי
אחרי זה את העגיל באוזן השמאלית
ואז העניים שחורות וקרות כמו קרח

ואז הכול הלך מהר אני ניגשת עליו מושכת אותו לחדר האחורי
ודוחפת אותו על הספה
"אל תמהרי מותק אני יודע שאת בקטע שלי אבל לא כל כך מהר" אמר בחיוך ממזרי
"סתום ותענה לי על השאלות" סיננתי
"אווו אגרסיבית" חייך חיוך גדול יותר
נתתי לו סטירה והוא פער את פיו
"מה לעזאזל?"
"אני שואלת שאלות"
"איפה אחותי הקטנה!?"