מסע – פרק שלישי (סוף סוף!!)

"כולכם שמעתם מאתנו את הסיפורים על הרי רגישינדה ועל האבנים." פתח לאונרד זלקוס.
רמת הקשב של כולם עלתה והם התקרבו אליו. הם גדלו על הסיפורים האלה.

אלכסנדרה הצליחה להתעלם בפעם הראשונה מזה זמן רב בחיבה המוקצנת של כריסטיאן לקייל. "לפני שמונה עשרה שנים התעוררו האבנים." הוא הטיל את הפצצה. אלכסנדרה השתנקה ומעדה לאחור.
אם האבנים התעוררו… הנזק שיכול להיגרם… הנזק שכבר נגרם…
"לא הרבה התרחש מאז. אבל האבנים כבר התחילו להשפיע. קסמים השתבשו בצורה מחרידה בכמה מקומות קרובים יותר להרי רגישינדה. יצורי קסם קטנים וחלשים יותר אף מתו."
דמעות של פחד ועצב עמדו בעיניה, מה שאמר הרבה, כי אלכסנדרה רומל 'לא' הייתה ילדה שבוכה. כמה התייפחויות שקטות נשמעו סביב וכמה השתנקויות.
מזווית עינה היא ראתה את כריסטיאן חופן את פניו החיוורים עד כאב בשתי ידיו כאבוד. טרה נראתה ירקרקה מעט. קת'רין כיסתה את פיה ביד והתכופפה מעט כאילו היא עומדת להקיא. גבריאל קפץ את פיו ורקע על הרצפה, נראה מבולבל ומסכן. קייל נשכה את שפתה ודמעות נצנצו בעיני הקרח שלה. גם המורים נראו עצובים.

"ליקטנו אתכם בקפידה. זיהינו בכל אחד אחד מכן פוטנציאל וכשרון. זו לא הייתה משימה קלה, לא פיזית ולא נפשית. תדעו לכם שאנחנו מצטערים. מעומק לבנו. לא רצינו לעשות את זה. אבל היינו חייבים. היינו צריכים קוסמים צעירים, וחזקים, ואינטליגנטים. היינו צריכים אתכם." קולה של מירנדה ווקהולם היה חנוק. אף אחד מהם לא שמע אותה כל כך רצינית ועצובה, מעולם.
גבריאל ניגש אל קת'רין והניח יד מהוססת ומנחמת על כתפה, מאפשר לה לבכות בשקט אל תוך חולצתו. מבט לא-מרוצה-בעליל שוגר אל שניהם מקייל. חלק קטן ואנוכי בתוכה שמח שקייל הייתה לא מרוצה.

"כל אחד מכם חזק וחכם. גידלנו אתכם לאהוב אחד את השני ולהיות נאמנים ודבקים במטרה. אנחנו מקווים שתיישמו את אלה ב… משימה שלכם."

———————————————————–

הקרירות הנעימה של ידו של גבריאל על כתפה הפריעה רק קצת לקת'רין להתרכז בדבריו של אלברטו בבניה. "אתם תצאו מחר עם שחר אל הרי רגישינדה. ניתן לכם כסף, מים ומזון, סוסים, מפות, תרופות, ובגדים. מר אדוארד ידבר עם כולכם על הדרכים שכדאי ושלא כדאי לקחת. עליכם להבין… יכול להיות שתצטרכו להקריב הכל. יכול להיות שתצטרכו להשאיר את חבריכם מאחור, שתצטרכו להישאר מאחור. אתם… זו משימה שחיים ומתים בשבילה."

ראשה של קת'רין הרגיש סחרחר. היא מצאה את ידו האחרת של גבריאל ולחצה אותה בחזקה. הוא לחץ את ידה בחזרה. ראשו נח בשקע שבין צווארה וכתפה, והיא חשדה שהוא מנסה להסתיר את דמעותיו, לפי הרטיבות שהורגשה באותו מקום.
היד השנייה שלה ליטפה בהיסוס את שיערו הבלונדיני-כהה. הוא היה רך באופן מפתיע.

"בשקים האלה יש כל מה שתצטרכו. בבוקר נחלק לכם את הכל באופן מסודר. לכו לישון עכשיו." אמר דיוויד אנדרסון בחיוך חביב ועצוב במקצת.

קת'רין לא רצתה להתנתק מגבריאל, אבל היא 'כן' רצתה ללכת לישון. לשנייה היא הסמיקה ממחשבה חולפת ומאוהבת, ואז היא ניתקה את ידיהם. היא חייכה בביישנות מבולבלת ומיהרה אל חדרה.
היא פקדה על עצמה להירדם, ולהוציא את מחשבותיה על גבריאל ממוחה.

********************************בבוקר שלמחרת********************************

קת'רין הזדקפה בבת אחת במיטתה. ככה היא התעוררה תמיד, ערנית בבת אחת. היא תרה בעיניה סביב ואז התלבשה בבגדי מסע – מכנסי בד חומים, מגפי רכיבה בלי דרבנות, חולצה לבנה עם שרוולים קצרים שנסגרה בקשירה, ועליונית חמימה ואפורה שנסגרה בכפתורים.
(סליחה, אני מתה על בגדים של פעם 3> חייבת לפרט…)
היא אספה את שיערה הארוך ב"קוקו" ולקחה את התיק שלה, מוודאת שהכניסה כל מה שהייתה צריכה לתוכו. כשסיימה את אלה ניגשה אל אולם הארוחות ומיהרה לאכול צנים עם ריבה וחתיכת דג חמצמצה.

היא רצה לאולם הגדול וגילתה לרווחתה שהיא הגיעה ראשונה, אפילו לפני המורים. היא הניחה את התיק על הקיר והתיישבה על הרצפה, נשענת על הקיר ומתעסקת עם קווצת השיער השחורה שבשערה הבלונדיני החיוור. היא תמיד נהנתה מהשונות שבצבעי עיניה ושיערה. היא אהבה להיות מיוחדת. אבל היא נתנה לאחרים להתפעל מהשונות שלה בעצמם וכרצונם.

מעולם לא התבלטה בכוונה, אלא אהבה יותר להיעלם בשוליים. למזלה, רק אלכסנדרה וטרה שמו לב אליה. ועכשיו גם גבריאל… אבל היא ידעה שכל אהבה סופה באכזבה. היא הרגישה את עצמה מפתחת תקוות, ובזה לעצמה על זה. היא הייתה כל כך מטומטמת. כל כך. כל כך. כל כך. כל כך מטומטמת.
ההתעסקות הפכה למשיכה בכוח בקצוות השיער וצרחה אילמת וזועמת. כל כך טיפשה. מה היא חושבת לעצמה? מטומטמת. מכוערת. עלובה. הורסת חיים. פריקית. זונה. חקיינית. תלותית. דרמתית. שחצנית. ראויה לרחמים שכלב מקבל. היא דפקה את ראשה בעדינות ברצפת השיש הקרירה, משננת לעצמה את כל מה שבנות הכפר אמרו לה. ומה שבני הכפר אמרו לה. מה שמבוגרים ומבוגרות מהכפר קראו לה. מה שנאמר ללא מילים מעיניהם של המורים והתלמידים.

"קת'רין?" נשמע קול מעליה. היא הרימה את מבטה בחשש ופגשה בעיניו החומות של כריסטיאן.
"היי." היא אמרה בקול אגבי, מסדרת את שיערה ונשענת בחזרה על הקיר. תירוצים אפשריים התעופפו בראשה, ובושה וחשש ממה שיאמר צפו בה מנגד.
"הכל… בסדר?" הוא שאל בהיסוס. לא היו ביניהם יחסי קרבה מעולם.
היא חייכה בנעימות. "כן, רק… חששות מהמשימה, זה מה שזה."
'כן! בחירה מצוינת!' שיבחה את עצמה. הוא הנהן והלך עם עצמו ועם תיקו אל פינה אחרת בחדר.

ייאוש התפשט בתוכה כרעל. היא ניסתה לדחוף אותו, אבל… הוא בא, ובא, ובא. בגלים של כל הפחדים שלה. היא שנאה את המצבים האלה. שייאוש חסר סיבה -או עם סיבה- השתלט עליה. היא קיוותה שזה יעבור מהר. מה שהכי הטריד אותה הייתה ה'מודעות' שלה למצב. שהיא 'ידעה' שהיא בתחתית. היא נשכה את שפתה התחתונה בכוח ודמיינה מה שהמוח שלה רצה לדמיין.

——–

הוא נכנס לאולם באיטיות, מביט סביבו. היו שם המורים חוץ מקרולינה ואדוארד, קת'לין, כריסטיאן, קייל, וטרה.
קת'לין וטרה עמדו צמודות דוממות וחיוורות, מסתכלות סביבן בחוסר ביטחון לא אופייני להן כלל. הן היו שתי הבנות הכי קשוחות שם. קייל נשענה בשעמום חלקי על הקיר, וניצוץ נדלק בעיניה הכחולות כשראתה אותו. הוא חש דחייה מהתגובה הזאת של בנות כלפיו.
כלומר, עד כמה שטחי בן אדם יכול להיות? הן לא הכירו אותו בכלל.

קת'לין הייתה שונה. קת'לין הייתה… הוא לא ידע איך להגדיר את זה. קת'לין הייתה קת'לין.
וזה מה שהוא חיבב בה. היא נתנה לעצמה להיות עצמה בלי תוספות או התפארויות.
גל של פחד צונן חלף בו כשנזכר במשימה שהייתה להם. הרי רגישינדה נראו כזבוב שעליהם לסלק מדרכם בהשוואה למשימה ה'אמתית' שלהם.
לנטרל את האבנים.
צמרמורת עברה בגבו.

אלכסנדרה נכנסה לחדר במהירות והסמיקה כשראתה שהיא הייתה האחרונה להגיע.
כשסוף סוף כולם היו בחדר חילקו המדריכים לכל אחד מה שהיה בשקים;
לאונרד זלקוס חילק בגדים חמים ושמיכות עבות, וכן בגדים קצרים ושמיכות דקות.
מירנדה ווקהולם חילקה שתי מימיות לכל אחד, שקים של מזון, וערכות עזרה ראשונה.
דיוויד אנדרסון חילק שקים כבדים למדי של מטבעות נחושת, כסף וזהב.

כשכולם סיימו להכניס את הפריטים לתיקיהם הם יצאו החוצה, שם חיכו להם אדוארד סנייק וקרולינה מייס.
אדוארד חילק לכל אחד מפות רבות והסביר להם בדיוק באילו אזורים 'לא' לבקר, ובאיזה אזור יש מה. הוא גם הגניב לכל אחד כמה עשבי שיקויים ותדרך אותם.
קרולינה נתנה לכל אחד את הסוס הפרטי שלו וציוד טיפוח. בנוסף לכך היא נתנה להם שני חמורים חסונים שיישאו את הדברים הכבדים יותר. כשהחבורה הייתה ארוזה ומוכנה לצאת, הגיע החלק הקשה ביותר. הפרידה.
כולם חיבקו, ובכו, ודיברו, והבטיחו.

גבריאל טרח לחבק רק את מירנדה, ולדבר בחביבות עם ארנולד הרוח, שנראה אפילו מדוכדך יותר מכרגיל. כשגם זה נגמר, וכולם היו על סוסיהם, הביטה בהם קרולינה.
עיניה הסגולות נצנצו באופן שהיה דומה במידה חשודה לנצנוץ דמעות.

"לפני ש… שתעזבו למסעכם, תבקרו במייפילד. בעיירה הזאת ביליתם הרבה ערבים… משמעותיים." גבריאל שם לב שעיניה התעכבו על הקעקוע שעל אגרופה השמאלי של טרה. "האנשים שם אוהבים אתכם ומכבדים אתכם."

היא נשמה עמוק, ואז הביטה בעיניהם של כולם. היא התעכבה על עיניו של גבריאל.
"אני באמת אוהבת את כולכם. אתם כמו ילדים בשבילי. היזהרו, ומלאו את חובתכם. בהצלחה."

וכך, עם מילותיה האחרונות והחנוקות של קרולינה, הם פנו אל מייפילד.