מעגלים- פרק רביעי :)

פרק רביעי- חמה כמו אש- אמבר-

"הסרט הכי דבילי." קבעה ג'וּן ברגע שמסך הפלזמה הגדול בחדר הקולנוע בארמון החשיך וכתוביות הסיום החלו להתגלות בפנינו.
הנסיכה, אליסטה חייכה בביישנות חיוך מתנצל ומשכה קלות בכתפיה. "מצטערת." היא אמרה בקול צפצפני מעט.
"אני דווקא חושבת שהוא היה טוב." אמרתי, ג'וּן הייתה מעצבנת ואפילו שהסרט באמת היה קצת צולע לא רציתי שיצא מצב שאנחנו מסכימות על משהו.
ג'וּן הביטה בי, מבטה נראה משהונה כאילו הוא רוצה לשלוח עליי לייזרים מהעיניים השוקולדיות שלה. אבל היא לא אמרה דבר, או אפילו נשפה בבוז, היא פשוט הסיטה את מבטה לאחר כמה רגעים ויצאה מחדר הקולנוע בידיים שלובות.
"מה הסיפור שלה?!" שאלתי את הנוכחים בחדר, שהיו בעצם אליסטה, אמנדה וכריסטיאן.
"אני מעדיפה לא להתערב בזה." אמנדה ממש צחקקה כשאמרה את זה.
"אני עם אמ." אמר כריסטיאן. גל של געגוע הצי, אותי משום שכך אחי הגדול היה קורא לי, אבל התעלמתי ממנו.
מבטי נח על אליסטה בחיפוש אחר תשובות, כלומר זה היה התפקיד שלה או ליתר דיוק יהיה התפקיד שלה בעתיד. לעשור לאנשים במציאת תשובות, להשכין שלום, להיות מלכה.
"אתם פשוט צריכות ללמוד להסתדר." היא אמרה בפשוטת.
זו לא בדיוק הייתה התשובה שחיפשתי, אבל אולי חלק מהלימודים של ניהול ממלכה הם 'אסור בשום אופן להתערב שסכסוכים פוליטיים.' או משהו כזה.
"אני לא חושבת שזה יעבוד." עניתי באותה נימה.
אני חייבת לומר שזה מוזר, רוב הזמן לוקח לי המון זמן להתחבר עם אנשים חדשים, אבל עם אליסטה היה לי חיבור מידי כמעט. היא החיידה שהבינה את הפחד המטורף שלי מעכברים והסכימה איתי שהמעשה של ג'וּן היה מטופש וחסר התחשבות, שלא לדבר על לא מתאים למעמד.
בטח גידלו אותה קופים בג'ונגל, אמרתי לנסיכה כשישבנו ליד הבריכה. היא צחקה, או אולי זאבים ביער, המשכתי.
דממה מוזרה ומביכה השתררה בחדר, אנחנו לא מכירים מספיק זמן ונראה היה שלאיש לא היה מה לומר כדי להפיג את השקט.
"בכל מקרה אני צריכה ללכת." חיככתי בגרוני וזקפתי את גבי.
"להתראות אמבר." שמעתי את קולה של אליסטה קורה ממש לפני שעזבתי את החדר.

"ממש חם כאן." ציינתי את המובן מעליו בפניי ז'רום פעם נוספת.
"משום שאנחנו יושבים בתוך לוע של הר געש פעיל." השיב כמו הפעם הקודמת וזו שלפניה וזו שלפניה.
"ואני שואלת את עצמי שוב, למה אנחנו לא יכולים להתאמן בחדר אימונים ממוזג בארמון כמו כל יתר היורשים?" שאלתי, מרגישה את תחושת הדה ז'וו מכה בי.
"לכל שומר יש את שיטות האימון שלו, בשיטה שלי את צריכה להיות קרובה אל האש- ממש קרובה עליה- כדי שהפחד שלך ממנה יעלם."
רציתי למחות ולומר שאני לא מפחדת מאש, למעשה מעולם לא חשבתי על זה קודם. אבל אז רגעים קטנים בחיי הבזיקו מול עיניי, ניסיונות קטנים של לבשל בעצמי, או טיוליי מחנאות עם אחי הגדול, היו פעמים רבות בחיי שבהם הייתי אמורה להדליק אש אבל תמיד נרתעתי איך שהוא ומסיבה כל שהיא.
"מאיפה קיבלת אותה?" שאלתי את ז'רום בהיסח דעת והצבעתי בעזרת סנטרי על צלקת בצורת איקס על החזה החשוף שלו.
הוא נאנח, כאילו התייאש מניסיון לעשות את המדיטציה בחום גבוה שלו וישר אליי את מבטו הירוק והמהפנט בעוד קצוות ג'ינג'יות- ערמוניות משיערו נדבקות למצחו המזיעה.
"באחת המשימות שלי…. המשימות שהמלך שלח אותי עליהם." הוא אמר כמעט בשקט, נותן למילותיו להתמזג עם חום האוויר סבבינו.
"שמעתי שהיית חבר טוב שלו." קולי שידר רכות.
"הייתי היועץ הכי נאמן שלו, עבדנו שעות ביחד… כן, הא היה החבר הכי טוב שלי." הוא נשמע מהורהר ועצוב גם יחד.
"אחי הוא החבר הכי טוב שלי…" הרגשתי צורך לומר זאת, כאילו כדי לנחם אותו. "אבל… זה כבר לא המצב."
"מה העניין? את צריכה לשחרר את עצמך מכל המכשולים שחוסמים את נשמתך כדי להגיע אל האש שבך." ההחלטה עם לספר נמשכה שניות ספורות אך היא הרגישה כמו נצח.
לא רציתי לדבר על מערכת היחסים שלי עם בילי, אחי הגדול, אבל ידעתי בעמקיי נשמתי שהוא צודק, אני חייבת לשחרר את המחסום הזה כדי להגיע אל השלב הבא, כדי להתחיל באמת להתאמן ולהגן על עצמי, על הממלכה שלי.
"בילי, אחי הגדול, תמיד היה… הבן המועדף. אמא אהבה אותו יותר וגם האבא החורג שלי, גם אני ממש אהבתי אותו ומעולם לא קינאתי בו…. היינו קשורים כל כך אחד לשנייה אבל," להמשיך או לא להמשיך? הבטתי בפניו של ז'רום, הוא ציפה לשמוע את המשך הסיפור כאילו סיפרתי לו איזו פיסת רכילות רצינית. חוץ מזה כבר מאוחר מידי לסגת. "אחרי שבאת אל הבית שלי והצעת לי להיות השומרת החדשה של האש, אמא שלי שמחה כל כך וגם אבי החורג, כולם היו מאושרים כל כך שהצלחתי להתקדם ככה. טוב, כולם חוץ מבילי, הוא ממש כעס עליי, כאילו אני אשמה בזה שבחרת בי ולא בו. היה לנו ריב ממש רציני לפני שעזבתי את הבית." שתקתי.
ז'רום שתק גם הוא.
נראה היה שהלבה מאחורי גבו היא היחידה שמשמיע צליל של מולקולות שעולות בזה אחר זה בלהבות.
"איך את מרגישה עכשיו?" שאל ז'רום.
"למען האמת," חייכתי. "הרבה יותר טוב." המשכתי והרגשתי בתוכי שלמה יותר, ידעתי שזה נכון.