מרד גרמגנור – פרק 1 – חלאת אופל

מארי דמעת-זהב הלכה ברחובותיה המעופשים של נאסקו-דה-ראמה, לבושה במדים הרשמיים שלה כסרן בצבא גרמגנור, שבאשמתם כל מי שברחוב הביט בה בחשש. שיערה השחור הסתיר את רובה הקשת שנשאה על גבה, ולמותניה היא חגרה חרב – רבים מהחיילים לא נהגו ללכת בציוד מלא ברחוב, אבל מארי הייתה מוכנה לכל דבר. אל אף שנאסקו הייתה עיר קטנה, אחוז הפשיעה בה היה גבוה במיוחד, ביחוד בקרב הגזעים ה-אחרים. אלפי לילה, עם עיניהם האדומות ועורם הלבקן והקפוא, או האלפים האפלים שחורי העור וכסופי השיער, היו לא מקובלים כל-כך בחברה הטהורה: אלפים ובני אדם. מארי מעולם לא הבינה את הגזענות הזו, אבל היה עליה להתמודד עם זה.

בעודה שקועה במחשבות, נכנסה מארי לפנייה הלא נכונה במבוך-השוק של נאסקו-דה-ראמה. אל-אף שהיא שירתה באזור כבר שלושה חודשים, היא עדיין איבדה את דרכה בשוק מדי פעם, ולפחות פעם בשבוע היא הגיעה לאכסניה בה גרה, אכסניית הדב הכועס. היא יכלה לגור במצודת ראמה יחד עם כל החיילים, אבל אחרי שבוע היא וויתרה על הרעיון, והסכימה לשלם חלק משכרה בשביל נוחות, מרווח מחיה וחדר לעצמה בלבד.
רגלה של מארי נתקלה במשהו רך. היא התכופפה לבדוק מה זה, וגילתה, להפתעתה, שזו הייתה יד אדם. מולה, על סבך סמיכות, שכב אלף אפל צעיר. שיערו היה שחור, מראה מיוחד אצל בני גזעו, וגופו היה רזה כאילו לא אכל טוב כבר זה רב.
מארי רשמה לעצמה היכן היא מצאה אותו, והלכה לכיוון האכסניה. בערב היא תחזור ותביא לו משהו לאכול.
כי מבחינת מארי, כל קבצני הרחוב היו זהים – אנשים שיש לתמוך בהם. וכל הפושעים היו זהים –
אנשים שיש לכלוא בכל מחיר.

דארקוס נור קם מסבך שמיכותיו, אותו העז לכנות מיטה. לידו היה גם חור בקיר, מלא בערבוביית חפצים (הארון שלו), ושק עם כמה פרוסות לחם בתוכו (המזווה, המטבח, אולם הנשפים, המזנון, הפונדק, המסבאה והאוצר הגדול שלו). דארקוס שלף נאד מים ושתה מעט, ואז אבל שתיים מפרוסות הלחם שלו. על חזהו רבץ חתול שחור כמוהו, ודארקוס נתן לו פרוסת בשר קטנה.
"מי חתול חמוד, לילה," לחש דארקוס ואימץ את החתול אל ליבו, מלטף אותו בעדינות. "אני לא אתן שיקרה לך שום דבר, חמוד שלי. לילוש." הוא הוציא כדור צמר קטן מהארון וזרק אותו לעבר החתול, והביט בו בשמחה בעוד החתול הקטן משחק בכדור הצמר. כעת נדדו מחשבותיו לעבר עניינים רציניים יותר – המזון עמד להיגמר, והוא ראה עקבות של מגפי ברזל של חייל הולכות בסמטה בה הוא ישן. הוא יצטרך למצוא מקום חדר לגור בו, שוב.
הוא בזבז את שארית כספו על טבעת חדשה, שביכולתה לשנות, לחזק ו'לזרוק' את קולו כך שישמע ממקום אחר. הוא חשב שהטבעת תעזור לו בגניבות, אבל היא עוד לא הוכיחה את יעילותה. הוא העיף מבט נוסף בשק הפרום ששימש לו כמזווה.שתי חתיכות בשר קטנות ולחמנייה קטנה נותרו בה.
עד מחר הוא יצטרך לגנוב שוב, אם הוא לא רוצה שלילה ירעב.
השמש עמדה במרכז השמיים כשדארקוס קיפל את רוב רכושו לתוך תיק עור גדול ויצא לעבר השוק. הוא הביט בדוכני המזון בתאווה, רוצה להשיג כבר את בכסף לאכול טוב פעם אחת.

"היי, חלאת אופל, תסתכל לאן אתה הולך!" צעק אדם שמן, לבוש חליפה מהודרת כשדארקוס נתקל בו בטעות. "אתה רוצה שאני אקרא לשומרים על הטרדת הציבור?"
– "חלאת אופל, לך מפה! אני לא מוכר לבני מינך, ואתה ראית את זה!"
– "אין מעבר לאפלים, הרחוב הזה טהור!"
– "תיזהר לאן אתה הולך! כמעט פגעת בילד שלי! מה זה, עיני החתול שלך גורמות לך לראות לא טוב?"
דארקוס נור נאנח והסיט את ברדסו על עיניו הצהובות, בעלות האישונים המחורצים, ועל שיערו השחור הכהה, שהיה לא אופייני לבני גזעו.
"צריך לעשות משהו עם חלאות האופל," אמר אציל אחד לחברו, שהנהן בשמחה. "הילד שלי אמר שהוא ראה אתמול רוח רפאים, אבל אני בטוח שזה היה אחת מחלאות האופל הלבנות האלו, עם העיניים האדומות…"
חלאת אופל, חלאת אופל, חלאת אופל… זימרו הקולות בראשו. מבין כל בני האדם שפגש אי פעם, רק שניים התייחסו אליו כשווה להם. הכניסו אותו לביתם, נתנו לו אוכל, הגנו עליו מהאנשים ברחוב. גמדים היו טובים יותר, וכך גם הננסים, בני המחצית ובני הפיות – אבל הם כמעט לא גרו בנאסקו-דה-ראמה.
דארקוס הביט שוב באותו אציל מפונק, שבינתיים פירט לחברו על הצעות החוק שהוא מתכנן להציע במועצת דה-ראמה כדי למנוע את הצרות שחלאות האופל גורמות ברחבי העיר. דארקוס איבד עניין בשיחתם, והתרכז רק בשני השקיקים שעיטרו את חגורתו של האציל. כך דארקוס היה עובד – גונב מאצילים מפונקים גזעניים, ונותן לעצמו.

רבע שעה לאחר מכן, אלף אפל לבוש ברדס ישב בסמטה חשוכה וריקה, ובחן את תכולת שני השקים שבידו. הוא הצליח להשיג כעשר מטבעות זהב, ועוד שלושים מטבעות כסף. הכמות תספיק לאוכל טוב לכמה ימים, אם כי הוא קיווה ליותר. נראה שהאציל לא נשא על עצמו יותר כסף משהוא היה
חייב כדי לקנות את מה שרצה – ומי יודע מה זה היה.
עם הכסף הייתה לוחית מתכת קטנה, שעליה היה כתוב
ליניוס פולקרוק,
חבר מועצת דה-ראמה
והיא הייתה מעוטרת בסמל מיוחד, ככל הנראה למניעת זיופים.
דארקוס גיחך לעצמו שחשב לעצמו איזה מין צרות נגרמו לאציל בגללו.
לדעתו של דארקוס, הצרות שהוא מבצע אולי נראות שהן רק לטובתו – אבל הן לטובת כל בני גזעו. כי הוא פוגע רק באלו שפוגעים באנשים לפי גזעם.

מארי דמעת זהב עמדה בכניסה להיכל המושל, פוראק דה-ראמה. היום הייתה אסיפת מועצה, והיא נאלצה למלא את תפקידה כחיילת ולשמור על השער שלא יכנסו אנשים לא קשורים.
אציל שמנמן לבו חליפה מהודרת הגיע לשער.
"ליניוס פולקרוק, מבקש להיכנס!" אמר האציל.
"כרטיס חבר, בבקשה," אמרה בעייפות מארי, שרק רצתה לחזור לחדר שלה בפונדק, ולמצוא את אותו אלף אפל, לעזור לו.
ידו של ליניוס נשלחה לאזור מותניו, והוא נדהם לגלות ששום דבר לא נתלה על חגורתו.
"כספי! הכרטיס שלי! חלאות אפלות ארורות, אני יודע שזה אתם!"
מארי הביטה בו בשעשוע. מהכרותה עם חברי מועצה כמו ליניוס, הגיע לו שיקרו לו דברים כאלה.
"אם כך," אמרה ברוגע, "אינך יכול להיכנס."

ליניוס הלך משם בזעם. הוא ינקום בחלאות האפלות האלה, הוא יעלה את הצעות החוק שלו בפגישת המועצה שבוע הבא.
צל שחור נפל מאחורי ליניוס. ליניוס הספיק רק להביט אחורה כדי לראות את הדמות הגבוהה והרזה, שאל-אף שהיא לבשה גלימות שחורות הוא יכל לנחש בדיוק מה צבע עורה – שחור כלילה או לבן חיוור, עיני חתול צהובות או עיניים אדומות.
"מי… מי אתה?" הוא אמר, רועד. "מה אתה רוצה ממני?"
הדמות הוציאה סכין ארוכה מגלימותיה. ליניוס כרע לאחור, אבל מעד ונפל על האדמה.
"זה יהיה אפילו קל יותר משחשבתי," אמר קול נשי, והרים את הסכין.
ליניוס תפס באבן מהקרקע וזרק אל פניה של הדמות.
הדמות צרחה, דם ניתז מהפצע, והסכין ירד על ליניוס.

"לעזאזל," גידפה הדמות בכעס, מוחה את הדם מפניה. "זה ישבית אותי לכמה ימים."