liron100
טוב, אז אפשר להכריז בזאת שהתחלנו. החלטתי שאני אנסה כמה שפחות להגיד מה דעתי על הפרקים שלי, כי אני רואה באור שונה את הדברים ולכן אפשר לומר שהראייה שלי יכולה להיות מעט מעוותת. אז, נכנסנו רשמית לעולם המוות. ( אני מתה על אלף, לא יודעת מה איתכם ואם בכלל קראתם מספיק בשביל להחליט מה דעתכם עליו אבל הייתי חייבת לציין את זה ^^)

נשמות עצמאיות | פרק 1- ברוכה הבאה לעולם המתים

liron100 02/07/2017 805 צפיות 9 תגובות
טוב, אז אפשר להכריז בזאת שהתחלנו. החלטתי שאני אנסה כמה שפחות להגיד מה דעתי על הפרקים שלי, כי אני רואה באור שונה את הדברים ולכן אפשר לומר שהראייה שלי יכולה להיות מעט מעוותת. אז, נכנסנו רשמית לעולם המוות. ( אני מתה על אלף, לא יודעת מה איתכם ואם בכלל קראתם מספיק בשביל להחליט מה דעתכם עליו אבל הייתי חייבת לציין את זה ^^)

היא הצליחה לזכור משהו: אורות מהבהבים, קולות אנשים שהתערבבו זה בתוך השני, יללת האמבולנס שהוזמן עבורה. היא ראתה מנורה לבנה מעליה, היא הרגישה שמחדירים אליה עצמים משונים. היא ראתה את אביה ואמה רוכנים מעליה, אמה בכתה לתוך חזהו של אביה והוא ליטף את שיערה, עיניו הבריקו. ואז כל העולם דמם והיא לא שמעה דבר. קולות האנשים שהסתובבו סביבה במרץ התעמעמו עד שהרגישו רחוקים מידי לטווח שמיעתה. העולם התערבל והיטשטש כמו ציור שמרחו במכחול גס. גופה הרפה אחיזה בעצמו וראשה צנח הצידה, מתנתק מהעולם.

תנודות חזקות גרמו לראשה להיטלטל ולהתנגש בעוצמה בגב הכיסא שעליו כנראה ישנה וגרמו לה להתעורר. הכיסא היה בעל משענת גבוהה ובד שלא סבלה- בד שהעביר בה צמרמורת כל פעם שנגעה בו חשופה. הדוגמה על הבד הכחול הייתה מבולגנת וצבעונית, צורות שונות בצבעים ססגוניים נתפרו עליו. מסביבה הכל היה לבן, כסאה ריחף בחלל הלבן הבלתי נגמר ואריאל עליו. היא הרגישה שהכיסא בתנועה, הוא התנדנד מספר פעמים ורוח הצליפה בפניה ושיערה. הכיסא נראה לה מוכר מאיפשהו, ואז כשחשבה על המילה שהכיסא היה שייך אליה, אותה מילה התגשמה.

היא חשבה על המילה 'אוטובוס', ושלד ארוך ומלבני כלא אותה בפנים. לאט לאט המעטפת הקשיחה של האוטובוס רקמה עור וגידים ועטפה את השלד, כיסא נוסף הוצמד אליה וזוג כיסאות אחרים הופיעו לצידה במרחק של זרוע. היא התרוממה עם ברכיה על הכיסא וצפתה במחזה שהופיע מולה. כיסאות החלו להופיע משום מקום, עמודים כתומים וצהובים נטעו את מקומם לצידה ולצד כיסאות אחרים, חלונות עצומים חדרו אל המעטפת הקשיחה והפכו אותה לשקופה. האוטובוס החל לקבל חיים שלמים, והכל התחיל רק בגלל שחשבה עליו.
היא הרגישה את טלטלת הנסיעה של האוטובוס, הגלגלים כבר התמקמו במקומם והאוטובוס חדל להיבנות, הוא היה שלם. היא הביטה מעבר לחלון ולא הופתעה לגלות שהנוף שנשקף ממנו עדיין היה חלל לבן וריק.
ללא אזהרה מוקדמת האוטובוס ביצע פנייה חדה ואריאל איבדה את שיווי משקלה. היא נפלה על רצפת המעבר והתנגשה בכיסאות שלצידה. ראשה החל לפעום מכאב והיא שפשפה את האזור בידה. במאמץ שחייב אותה לפלוט אנקה חלושה ( כי מסתבר שגם קיבלה חבטה קטנה בגבה), היא הצליחה לקום. אבל פנייה נוספת של האוטובוס גרמה לה למעוד וכמעט וליפול שוב, אילולא העמוד שהצליחה לאחוז בו ברגעים האחרונים. היא נשענה על העמוד ונצמדה אליו, מוכנה לכל פנייה וטלטול חדש.
היא לא ידעה איפה היא ולאן מועדות פניה כעת. היא לא הכירה שום מקום בעולם שהוא לבן לגמרי, חוץ מהארצות המושלגות. אבל גם אז היא התקשתה להאמין שאוטובוס יצליח לנסוע במהירות שכזו בשלג. והיא גם הייתה די בטוחה שהשמיים לא לבנים בארצות המושלגות.

מפרקי ידיה החלו להלבין מרוב מאמץ בהחזקת העמוד שהשאיר אותה יציבה באוטובוס. לאחר כמה דקות של עמידה היא שקלה את האפשרות שאולי עדיף לה לשבת ולהיחגר, אך פסלה זאת לאחר שהבינה שלאף כיסא אין חגורה. לאיזה אוטובוס אין חגורות? תהתה לעצמה.
היא גם שמה לב שאין נהג, אז כיצד האוטובוס נוסע? כאב לה הראש רק מלחשוב על כל הדברים המשונים שהיא חווה כרגע. היא זכרה שהיא הייתה בבית- חולים, ופתאום היא התעוררה באוטובוס שנוצר משום מקום רק מכיוון שחשבה עליו. לאף מושב לא הייתה חגורה והאוטובוס נסע למרות שאין נהג. אולי היא סתם הוזה? הלוואי.

היא לא ידעה כמה זמן עבר, השעון הדיגיטלי של האוטובוס לא פעל. מפרקי ידיה החלו לכאוב, אבל היא פחדה לעזוב את העמוד שהיה הדבר היחידי שהצליח איכשהו לעזור לה לעמוד. לאט לאט היא שמה לב שהרקע שנשקף מבעד לחלונות השתנה. עם הזמן היא ראתה מידי פעם כתמים מרוחים של חום ושחור, תכלת, ירוק וצהוב וצבעים שלא ידעה להגדירם. הכל החל להסתדר, היא הצליחה לראות נופים מוגדרים וברורים יותר. הרקע הלבן שנשקף מהחלונות לפני זמן מה נעלם ובמקומו הופיעו בניינים, חנויות, מכוניות בשלל צבעים נסעו לצד האוטובוס ואנשים הסתובבו ברחובות- חלקם החזיקו בידיהם שקיות, חלקם דיברו ביניהם ורובם תקעו את פרצופם בטלפון הנייד שלהם. היא ראתה מחלון הנהג את המשך הכביש ואת הרמזורים והשלטים השונים שמורים על סדר. וכשהביטה שוב לעבר כיסא הנהג היא ראתה את הנהג. הוא היה גבר מבוגר בעל שיער לבן וזיפים לבנים, הוא לבש סוודר ירוק והיה שקוע בתנועה על הכביש מולו. השעון הדיגיטלי החל לעבוד וציין כי השעה כעת היא שבע ורבע בערב. על המושבים החלו להופיע אנשים. על הכיסא שישבה לפני כן ישב כעת נער בגילה בערך, הוא לבש מדי בית ספר והקשיב למוזיקה מבעד לאוזניות שחורות קטנות. בזוג הכיסאות האחרים ישבו שתי נשים. אחת הייתה כהת עור וחבקה תיק צד בצבע ורוד זוהר ולצידה ישבה סטודנטית בלונדינית שהקשיבה למוזיקה והייתה עסוקה בטלפון הנייד. כל האוטובוס התמלא באנשים נוספים, חלקם ישבו וחלקם עמדו ואחזו בעמודים המיועדים לכך.
אריאל החליטה לאזור אומץ ולנסות להבין לאן האוטובוס- שהגיע בשבילה משום מקום- נוסע.
"סליחה," היא פנתה לאישה כהת העור, זו הביטה לכיוונה. "את יודעת במקרה איזה קו זה? מה התחנה הבאה?" האישה נפנפה אליה בתנועת ביטול ואז נופפה בשתי ידיה באוויר. אריאל הבינה שהיא מנסה לגרש זבוב שהציק לה. היא לא שמה לב אליה?
אריאל נפנפה בידה מול פניה של האישה. היא ידעה שזה מעשה גס רוח אבל נראה שהאישה כלל לא הבחינה בה. נפנופיה של אריאל לא הועילו ופניה של האישה חזרו להביט בחלון. אריאל החליטה לנסות אדם נוסף. בעזרת העמודים שהחזיקה בכדי לא ליפול, היא התקדמה במעבר האוטובוס ונעצרה מול אדם שנראה בסביבות גיל הארבעים והחזיק בידו תיק עור חום.
"סליחה?" היא שאלה, אבל הגבר לא ענה לה, הוא המשיך להביט קדימה- קדימה, אבל לא עליה ,מכיוון שהייתה נמוכה ממנו. "סליחה, אדוני?" היא שאלה שוב פעם וקיוותה שפנייה מנומסת כזו תתפוס את תשומת ליבו, אבל לא כך היה. האיש נותר עם פנים חתומות ולא שם לב אליה.
האוטובוס עצר. הסטודנטית הבלונדינית ועוד כמה אנשים ירדו מהאוטובוס ואחרים עלו עליו. כולם חלפו על פניה מבלי להסתכל עליה אפילו. הם בכלל רואים אותי? השאלה החלה להציק לה.
האוטובוס המשיך בדרכו ואריאל הבחינה בדברים מוכרים דרך החלון. היא זיהתה לפתע מאפייה שאהבה כל הזמן ללכת אליה ולקנות משם גביניות בדרך הביתה. היא ראתה את הפלאפל המפורסם של שלומי, ואת הסופר- פארם בהמשך. היא זיהתה את סדר החנויות ומיקומם והכירה כל אחת ואחת מהן. חנות הבלונים עזרה לה למקם את עצמה מחדש.
חנות הבלונים הייתה שני בניינים מהבית שלה, מה שאומר שהיא ממש קרובה לביתה. היא החליטה לרדת בתחנה הבאה, אולי כל שהיא צריכה לעשות זה לחזור להוריה והם כבר יסבירו לה הכל, אולי הם יצליחו להבין ולעזור לה. אולי היא משתגעת ותצליח להירגע בבית.
האוטובוס עצר בתחנה ואריאל ירדה. השעה הייתה שעת דמדומים והשמיים התמלאו בצבעים מהפנטים של כתום, סגול וורוד. ברגע שרגליה נחתו על הקרקע היציבה, תקפה אותה בחילה. הבחילה הייתה פתאומית ועם כמה שהיא הייתה פתאומית היא הייתה נוראית. אריאל לחצה את ידה אל בטנה כתגובה מהירה ויצאה מהתחנה.

היא לא הצליחה להחזיק מעמד. בצעדיה הראשונים על המדרכה, היא התמוטטה. בטנה התערבלה וטעם מר שעורר את פיה החל לעלות במעלה גרונה. היא ניסתה בכל יכולת הרצון שלה לעצור את מה שעומד לצאת בכל רגע. המיצים המרים והמעקצצים מילאו את פיה ובכך נכנעה ונתנה לפיה להיפתח. התכולה הנוזלית והחמימה שפלטה מפיה העבירה בה צמרמורת ודמעות בודדות זלגו על לחיה החמה. היא התרחקה מעט מהקיא שפלטה והתייפחה.
היא לא הצליחה לקום לבד, רגליה לא נתנו לה והיא הרגישה חסרת אונים וחסרת משמעות כאשר אף בן אדם שעבר לידה לא הביט בה בכלל. כל אדם שחלף לצידה המשיך בדרכו ברחוב, אף אחד לא הביט בה או בקיא שהרטיב את המדרכה לא רחוק ממנה. אף אחד לא הציע לה מים בכדי לטהר את חלל הפה שלה והקיבה, אף אחד אפילו לא שאל אותה לשלומה.
הטעם הנוראי המשיך למלא את חלל פיה. היא הרכינה את ראשה אל המדרכה, משתעלת מידי פעם ומנסה לסדר את נשימתה המציקה.
"את בסדר?" היא שמעה קול מעליה. היא העלתה את ראשה ולא ידעה כיצד להגיב לאיש- אם אפשר לקרוא לו איש- שעמד מולה והושיט לה את ידו. היד שהושיט לה לא הייתה יד בשר ודם, היא נבנתה מהחומר הבסיסי שמחזיק את גוף האדם, עצמות. וכך גם כל גופו היה- עצמות. צלעותיו היו חשופות ואצבעותיו לא היו יותר מעצמות קצרות ולבנות. גולגולתו הייתה חלולה וארובות עיניו היו ריקות. פיו נשאר סגור, השיניים עדיין היו במקומם. על גולגולתו החלקלקה ישב כובע מצחייה כחול ועליו נרקמה האות א' בצבע צהוב.
"תסגרי את פיך בבקשה, זה לא מנומס." הוא שבר את התדהמה שנכנסה אליה ואריאל סגרה את פיה הפעור מיד. השלד דיבר כרגע, למרות שלסתותיו נותרו סגורות היא שמעה קול. ולא רק זה, השלד עמד וזז ונראה יחסית חי לשלד. האם היא הוזה? האפשרות נראתה לה הגיונית למדי.
"את לא הוזה", קולו דיבר. האם הוא קורא מחשבות?
"וכן, אני קורא מחשבות. נעים מאד, אני אלף!" הוא סימן לה ללחוץ את ידו וכך עשתה. יחד עם לחיצת היד הוא עזר לה לקום על רגליה. עורה סמר בכל פעם שהעצמות הקרירות נגעו בה.
"ברוכה הבאה לעולם המתים!" היא שמעה בקולו נימת עידוד… על זה שהיא מתה.


תגובות (9)

ההתחלה מאוד מבולבלת, אבל מכניסה לסיפור נופך על-טבעי וקסום.
מחכה לפרק הבא!

02/07/2017 09:30

    תודה רבה!
    אם גרמתי לך לבלבול אני לא יודעת אם זה טוב או רע…אבל מצד שני גם אריאל מבולבלת, אז אולי בכל זאת הצלחתי להעביר את מה שרציתי ^-^

    02/07/2017 15:05

הווו נייס!
אני אוהבת אנשים מבולבלים שלא מבינים מה עובר עליהם ^^
*כלא (פסקה שלישית שורה ראשונה)
*למלא (פסקה אחרונה – תת פסקה שלישי)
***
טוב. אני בהחלט אוהבת את אלף לכרגע. בהתחלה חשבתי שבן היה זה שהציע לה עזרה, ואז כתבת 'שלד' והייתי כזה – מה?
הפרק נחמד, התחלה טובה. אני לא יודעת אם זו רק אני או שאריאל הייתה רגועה מדי בתחילת הפרק בהתחשב במצב שלה. תיארת טוב מאוד את הבלבול שלה, אז יש מצב שאני פשוט חסרת רגש בעליל.
מחכה להמשך!

02/07/2017 12:18

    תודה, אתקן ^^
    אני שמחה שהצלחתי לנפץ לך ציפיות ולגרום לך לחישוב מסלול מחדש (מה? רגע, זה נשמע עכשיו כאילו זה היה וויז…מקווה שהבנת למה התכוונתי '-').
    ואני מבינה למה את מתכוונת, יכול להיות שאריאל הייתה טיפה רגועה מידי. אולי התרכזתי יותר בלתאר מה קרה עם האוטובוס וקצת הזנחתי את הרגשות שלה.

    02/07/2017 15:09

היי,
בניגוד ל Gray, אני דווקא הבנתי את מהלך הסיפור.
אני אוהבת סיפורי פנטזיות אז אני מקווה לקרוא עוד פרקים.

04/07/2017 17:21

    תודה רבה פוניקס ^-^

    04/07/2017 22:50

או וואו אהבתי, אני לא מאמינה שמסע של כמה דקות שתיארת כ"כ הרבה הצליח לרתק אותי. אני קוראת לאט ולא אוהבת לקרוא אז אם קראתי הכל כנראה שזה ממש טובXD מוזר להגיד שאני לא אוהבת את אלף? אני שוברת מוסכמותD: מהרגע שתיארת את הכובע שלו הפסקתי לחבב אותו… באופן כללי הכתיבה שלך מדהימה, וממש אהבתי את ההתחלה, לא הייתי יכולה לתאר מוות יותר טוב. נסי לא להשתמש בסוגריים.

04/07/2017 23:58

    וואו, תודה רבה על המחמאות, חימם לי את הלב שנהנית לקרוא!
    וכן, הגיוני שלא אהבת את אלף- כל אחד והסיבות שלו ^^ . ומעניין אותי מה בכובע גרם לך לא לחבב אותו…'~' ( אם זה הכובע בכלל).
    מבינה את ההערה של אי השימוש בסוגריים. אני יודעת שלא נהוג להשתמש בזה כל כך, ואני גם משתדלת שלא. פשוט יש דברים שהדרך הטובה ביותר לכתוב אותם היא בסוגריים (גם כדי שיבינו אותם בדרך שאני רוצה שיבינו). אבל תודה בכל מקרה, אנסה להימנע משימוש בסוגריים ^-^

    05/07/2017 00:28

היי.
הסתקרנתי. נכנסתי לקרוא ודי נשאבתי פנימה לעלילה. אני חייב לומר שהסיפור מושך ומרתק. המסתוריות שבעולם הבא. אני עצמי מאוד סקרן מהחיים בעולם הבא, המון אנשים שאני מכיר(הכרתי), אבל המון! כולל אמא, דודות, דודים, סבים וסבתות וים של חברות וחברים ומכרים עברו אל הצד השני. ככה זה כשעוברים את גיל 50. כל זה גורם לך להתגעגע ולהתחיל לדמיין מה קרה להם לכולם. וגם לכתוב על זה.
הסיפור מרתק, יפה ומסקרן. תמשיכי כך. אני אעקוב.
והיום התחלתי לפרסם סיפור חדש. את מוזמנת לעקוב אם תמצאי זמן.

23/07/2017 09:52
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך