סיפור נערה-פרק 2

זהו זה! היום הראשון ללימודים הגיע! אני כל כך מתרגשת!.
מזווית ראיה אני רואה את יובל שרצה אליי בשמחה.
"אלוהים כך כך התגעגעתי אלייך!" קראה וחיבקה אותי, אבל היא לא שמה לב שאני כבר נחנקת מהחיבוק שלה.
השתחררתי מהחיבוק שלה והיא נראתה קצת פגועה אבל מיד שינתה נושא "קניתי תיק של פו הדוב תראי!" אמרה והורידה מהכתפיים שלה את התיק של פו הדוב.התיק היה צהוב ולכל תא היה רקע צבעוני כזה ובאמצע ישב פו הדוב וליקק דבש.
"כן..זה ממש יפה" שיקרתי."איזה תיק יש לך?!" היא הביטה בי בסקרנות.הורדתי את התיק של ניקי, תמונה של כבשה ורודה כהה עם כתר על ראשה עמדה ברקע ורוד והרקע של שאר התיק היה אפור עם נקודות אפורות.
"זה הפרינסס שאת מתה עליו?" שאלה וגילגלה עיניים בשיעמום ואני הינהנתי בשמחה.היא משכה בכתפייה והלכה לכיתה.נאנחתי ונישתי ללוח מודעות לחפש דברים מעניינים."כן טוב ניפגש בכיתה" שמעתי קול מאחורי והסתובבתי במהירות ונשמעה חבטה.עצמתי את עיניי במהירות ופתחתי אותן כשהייתי בטוחה שאני בסדר.פתחתי את עיניי וראיתי ילד בלונדיני ועינייו כחולות כמו ים התיכון בקיץ, תכלת בהיר כזה.
פתאום נזכרתי איך הלכתי בים וראיתי את אותו ילד שגלש בתחרות הגלישה בים באותו יום.
קמתי בעצמי באותו זמן שהוא קם ואספתי את הדברים שלי והילד הבלונדיני עזר לי גם."היי את זאת שראיתי בים, נכון? בתחרות הגלישה?" שאל והסמקתי והינהנתי להסכמה.
"קוראים לי יון ולך?" הסמקתי "קוראים לי אנה-".
"אוקיי, אז…ניפגש?" שאל והינהנתי במהירות ולפני שרציתי לשאול אותו באיזה כיתה הוא ילמד, הוא נעלם בתוך ההמולה.על פניי עברו כל מיני תלמידים ותלמידות, זה לא עזר לי, הרגשתי הרגשה מוזרה שמעולם לא הרגשתי.
"קוראים לזה אהבה" פתאום ניגשה אליי נערה בלונדינית ועינייה היו תכולות ואפה היה קטנטן וחמוד כזה ושפתיים ורדרדות מתוקות כאלה.
"איך את יודעת על מה חשבתי?" שאלתי ופתאום היא נעלמה.
"עם מי את מדברת?" שאלה אותי יובל שניגשה אליי והתחלנו ללכת לעבר הכיתה.
"היי..היית..הייתה ש..שם נערה ב..בלונדינית" גימגמתי ויובל הביטה בי במבט לועג "לא היה שם אף אחד" אמרה.
"מ..מה זאת אומרת?! עמדה שם נערה יפייפיה שכזאת! בלונדינית עם עיניים תכולות!" קראתי ויובל התפוצצה מצחוק.
"תפסיק לחלום ותחיי במציאות" ציחקקה.
"אבל יובל…אני רצינית" אמרתי והבטתי בה בכעס.
"אנה אנחנו עוד אפילו לא בתיכון! מה יש לנערה לעשות ביסודי?" יובל הביטה בי במבט רציני ונאנחתי.היא צודקת! סתם חלמתי שיש פה מישהי.
פתאום הרגשתי שמישהו מסתכל עליי ומחייך חיוך מרוצה.
"אייייייייי" צרחתי פתאום והרגשתי שמישהו תלש לי כמה שערות מהשיער.
"מה קרה?!" יובל ניגשה אליי במהירות.
תפסתי בשיער שלי ובדקתי אם הכל בסדר "הכל בסדר" מילמלתי והמשכנו ללכת.כל הדרך לכיתה הבטתי סביבי בתקווה למצוא את הנערה הבלונדינית.
דפיקה חזקה בדלת ושוב אותה דפיקה.
"מי זה?" נשמע קול של זקן בן מאה ומעלה.
"זאת אני.הבאתי לך את מה שביקשת" מאחוריי הדלת הכבדה מעץ נשמע קול נשי צעיר.
"היכנסי.אני מקווה שהבאת משהו טוב" אמר.
הדלת נפתחה ובפתח עמדה אותה נערה שאנה ראתה.
"כמובן שכן" מילמלה.היא פתחה את את התיק הקטן שלה שנשאה אותו איתה והוציאה משם קופסה קטנטנה.
"מה יש בפנים?" שאל הזקן ונעץ עיניים בנערה.
"תפתח ותראה.דבר כזה אף אחד לא מצליח להשיג" אמרה הנערה.
הזקן פתח את הקופסה הקטנטנה ובתוכו נמצאו כמה שערות בגוון דבש.
"איך קוראים לילדה הזאת?" שאל הזקן.
"אני עוד לא יודעת, אבל אני מבטיחה שלפני השקיעה היום אביא לך תשובה" אמרה.
"אז קדימה, למה את מחכה? לכי!" ציווה.הנערה הינהנה ונעלמה מעיניו של הזקן.
"בקרוב התוכנית שלי תצא לפועל" הזקן חייך חיוך מרוצה וניגש אל הקיר שהיה מעל האח.
תמונה של ילד בלונדיני שהיה במדים הבית ספריים שלו עמד כרציני וליד התמונה עמדה ילדה בת גילו יפייפיה ששערה בגוון דבש ועיניים חומות.
"אל תדאגי ילדה קטנה, את נפלת ותיפלי לידיים הלא נכונות, בלי שתדעי אפילו" חייך.
רצתי במהירות לגן שהיה מוקם אחריי המגרש הבית ספרי והתיישבתי מול המזרקה שעמדה שם נערה ונערה שעמדו גב אל גב ובידיהם היו קערות שמהן יצאו המים שנשפכו למזרקה.העזתי לנגוע במים של הנער ולרגע היה נדמה לי שהוא חייך אבל אז כשניערתי את ראשי הוא פשוט עמד כמו שהוא היה ואז פשוט התיישבתי ונאנחתי.דווקא עכשיו גיליתי כמה כיף לשבת מול המזרקה ולא לעשות כלום.
פתאום הרגשתי שמישהו נוגע לי בכתפי "מי זה?!" הסתובבתי במהירות והבטתי סביבי.בכניסה עמדה אותה נערה שראיתי היום בבוקר.
"שלום לך" הנערה חייכה חיוך מתוק.
"איך נכנסת לפה?"שאלתי וניסיתי להראות שאני אמיצה ולא פוחדת ממנה.
"קפצתי מעל הגדר..סתם אני צוחקת" ציחקקה.
"מה את רוצה? אמור להיות לך עכשיו תיכון או חטיבה או משהו כזה?" שאלתי אותה בכעס.
"לומר ת'אמת? לא" היא חייכה אליי חיוך מתוק והקול העדין שלה מצא חן בעיניי אבל משהו בה נראה חשוד.
הייתי דיי מבולבלת כדי לדבר ולכן שתקתי.
"איך קוראים לך קטנטונת?" אני שונאת שקוראים לי קטנטונת.הנערה הבלונדינית התיישבה לידי והביטה במזרקה.
"למה לך לדעת את שמי?" שאלתי.
"אל תהיי תמימה, כל כך קשה לומר את שמך?" שאלה.
"אני לא אומרת מילה לזרים" אמרתי ומיהרתי להסתלק, אבל הנערה חייך חיוך ניצחון והביטה בשער של הגן ופתאום הוא נסגר.
"תפתחי לי!" צעקתי עלייה והיא רק חייכה חיוך מרוצה.
"קוראים לי אנה ואני לומדת בכיתה ה'!" צעקתי והשער נפתח והנערה נעלמה שוב.
"היי חכי!" צעקתי אבל היא נעלמה ולא חזרה למקומה.
"את פשוט לא מאמינה!" קראתי.אני לא מאמינה שהיום הראשון ללימודים עבר כל כך מהר ועכשיו אני הולכת עם יובל הבייתה!.
"מה כבר קרה?" שאלה יובל.
"עוד פעם ראיתי אותה" אמרתי.
"את מי?" יובל נראתה כאילו היא יודעת על מי אני מדברת.
"עוד פעם הנערה הזאתי?! תשכחי! היא לא קיימת!" יובל הביטה בי בכעס והשאירה אותי קפואה על מקומי.
"היא לא קיימת" הקול הזה הידהד בראשי.פתאום הרגשתי סחרחורת ואז ראיתי אנשים ואני הולכת בינהם וכולם צוחקים עליי "היא לא קיימת" הקול הזה חזר על עצמו והרגשתי שאני נופלת ופתאום עצמתי את עיניי ונפלתי בחוזקה על המדרכה.

"אויי אלוהים היא בסדר?!" שמעתי את הקול הראשון כשהתעוררתי.
מצאתי סביבי את ההורים המודאגים שלי ויובל שנראתה אדומה ועינייה היו אדומות מרוב דמעות.
"מה קרה לך יובל?" שאלתי.
"את התעלפת ברחוב בדרך הבייתה-" יובל פרצה בבכי ורצה מהחדר.
הסתכלתי סביבי, מצאתי את עצמי בבית חולים.
"מתוקה את בסדר?" אמא שלי ניגשה אליי וליטפה את ידיי.היא ידעה שזה הדבר שאני הכי אוהבת שהיא עושה לי, מלוטף את ידי בעדינות.הינהנתי להסכמה "אני די עייפה" אמרתי ופיהקתי.אמא הביטה באבא מודאגת "את תהיי בסדר" אבל ידעתי שהיא שיקרה כי היו לה דמעות בעיניים."אני אוהבת אותך אמא וגם אותך אבא" הבטתי בשניהם ונרדמתי.

"היא תהיה בסדר" אבא ליטף את אמא אבל אמא לא הפסיקה לבכות.
"איך? היא ניצלה מזיעזוע מוח והתעלפה בדרך הבייתה, זה נראה לך בסדר?!" אמא התחילה לבכות.
"די די.אנה חזקה, היא תהיה בסדר" אבא ליטף את השיער הקצר של אמא כי זה הדבר שמריע אותה אבל היא לא נרגעה.
אמא שמה את ראשה על כתפו של אבא ונאנחה "אלוהים שהילדה שלי תהיה בסדר בבקשה!" אמא בכתה על כתפו של אבא.
"היא תהיה בסדר" אבא לחש לאוזנה של אמא ואמא הינהנה בשקט וניגבה את הדמעות "אני צריכה להיות חזקה" מילמלה."בואי נלך לשתות מים, זה ירגיע אותך" אמר אבא.
יובל הציצה מהפינה במתרחש בין ההורים וחיכתה לרגע שילכו, היא רצתה לדבר עם אנה.
כשההורים הלכו יובל הביטה סביבה ובדקה שאף אחד לא הולך לחדר ועל קצות אצבעותיה נכנסה לחדר של אנה.

פתאום שמעתי שהדלת נפתחת והרחתי את הריח הנעים של השמפו שיובל משתמשת בו וידעתי שהיא נכנסה בעזרת הריח.
"יובל? זאת את?" שמעתי את עצמי אומרת.
"כן, זאת אני…" יובל לחשה והתיישבה על ידי.
"מה קרה לי?" שאלתי אותה והבטתי בפניה המודאגות.
"התחלתי ללכת ממך כי כעסתי שאת עדיין מאמינה בזאתי, נו איך את קוראת לה…." יובל התחילה להסס אם להמשיך ואז הראש שלי התחיל לכאוב בחוזקה.נאחזתי בראשי ויללתי.
"אוי אלוהים את בסדר?! חכי אני אקרא לרופא ולאחות!" יובל קראה לפני שיצאה מהחדר ומיהרה לקרוא לרופאים אבל לא שמעתי אותו והמשכתי ליילל מכאבים.
פתאום שמעתי את הדלת נפתחה בחוזקה והרופא נכנס במהירות ותפס את ראשי כדי לבדוק מה קרה לי "הכל בסדר ,אנה?" שאל אותי הרופא.ניסיתי להנהן אבל לא הצלחתי, הרגשתי כאילו מישהו תפס את הראש.
"אני בסדר!" אמרתי אבל נראה שאף אחד לא שמע.
"משהו קורה איתה אבל זה לא ברור מה" אמר הרופא והביט בי מנסה לנחש מה יש לי.
אמא ניגשה אליי וליטפה לי את היד בעדינות "אנה, אולי תכתבי לנו את מה שאת רוצה להגיד?" שאלה אמא וסימנה בראשה ליובל שחיכתה לסימן שכן.הינהנתי בקושי והיא הבינה את זה כנראה "יופי" ובדיוק אז הגיעה יובל עם דף ועט.
אמא שלי מבינה מצוין את הכתב שלי כי הוא מאוד ברור ולכן כנראה הציעה לי לכתוב.
לקחתי את העט והתחלתי לכתוב:
אמא תביני אני בסדר
"בטוח שכן? מה עם זה שהחזקת את הראש ויללת?" שאלה אותי אמא והציצה בעט כאילו ניסתה לומר לי שאני אכתוב לה.
לקחתי את העט וכתבתי שוב:
אני באמת בסדר אמא
אבל שיקרתי, כן כאב לי הראש ואני מרגישה גרוע ביותר.
"בואו נעזוב אותה, אולי היא צריכה קצת להיות לבד" אמר הרופא ואמא תקעה את מבטה ביובל.
"אני לא אכנס יותר.מבטיחה" אמרה יובל ויצאה מהחדר מיד אחרי שסיימה את המשפט.
ואחרי זה אמא ואבא הביטו בי והלכו עם הרופא, ואני נשארתי עם הדף והעט.
"היי" שמעתי קול מתור ומוכר.
התייצבתי במיטה וניסיתי לראות מי מדבר אליי.
"בו!" פתאום ראיתי מאחוריי את הנערה ההיא.
"תעזבי אותי" אמרתי וקיוויתי שהיא כן שמעה ותבין ללכת רק הפעם.
"בואי נשחק משחק" הנערה התעלמה ממה שאמרתי.
היא התיישבה לצידי והוציאה פרח יפייפיה.
"קחי את הפרח הזה ותשמרי עליו, הוא אמור לנבול בעוד שבוע, אני יחזור בעוד שבוע בדיוק ואם הפרח ינבול את תלכי לאן שאני אבקש ממך, ואם הוא לא ינבול אני אעלם בשבילך לנצח" הנערה לקחה את ידי בעדינות והמגע שלה היה כל כך עדין, ופתחה את כף ידי ושמה שם את הפרח האדום והיפייפיה וסגרה את כף ידי "נתראה" היא חייכה ונעלמה.
פתחתי את כף היד שלי והבטתי בפרח, הוא נראה לי מוכר מאיזשהוא סמל…