ספרים מעופפים- פרק 1

פרק 1:
קמתי בבוקר לקולו של השעון המעורר "היום אני הולכת לספרייה!" אמרתי לעצמי בהתלהבות. מיהרתי לצחצח את שיניי, לקחתי את התיק עם הספרים הישנים ורצתי לספרייה. הייתי שמחה באופן יוצא דופן באותו הבוקר. כאילו, משהו טוב עומד להתרחש. זה היה בוקר נעים והשמש ליטפה את פניי והרוח את שיערי. בהגעתי לספרייה נתתי לספרנית הנחמדה "קחי את הספרים. אני נהניתי מהם מאוד!" אמרתי לה. הספרנית לא אמרה כלום אך היא חייכה חיוך מוזר כזה.. ערמומי? "מוזר.." חשבתי לעצמי. בדרך כלל הספרנית חייכנית. מה קרה היום? החזרתי את הספרים שהשאלתי והלכתי לחפש ספרים חדשים. אני אוהבת ספריי פנטזיה, אימה, מסתורין והרפתקאות. איך הייתי רוצה שהרפתקה אמיתית כזאת תקרה לי. הלכתי בין מדפיי הספרים השחומים וצעדיי נשמעו על רצפת העץ של הספרייה. קראתי כמה תקצירים של ספריי הרפתקאות. התחלתי לקנא בדמויות. איזה כיף להן שיש להן חיים מרגשים שכאלה. נכנסתי לדיכאון, תמיד רציתי הרפתקה משלי. הרפתקה מעניינת בעלת אקשן ודברים מעניינים. לאחר 10 דקות של חיפושים אחר ספרים (וקצת קינאה), ראיתי דלת. היא הייתה דלת בצבע קרם. כצבע של קירות הספרייה. פתחתי אותה וראיתי חדר ענקי ומואר. עד היום חשבתי שהספרייה היא קטנה. פתחתי את הדלת וראיתי מקום עם תקרה שקופה ומלא ספרים שמעולם לא שמעתי עליהם או ראיתי אותם. הרצפה שם הייתה עשויה עץ בוהק. יכולתי לראות את השתקפותי על הרצפה. לקחתי את הספר שראשון שעיניי ראו ופתחתי אותו. הדפים של הספר החלו לעבור מעמוד לעמוד אחר ואז הספר עף מעט מעל ידיי. הבטתי בספר עם פה פעור "מה קרה? מה זה? לא ייתכן" הרגשתי מבולבלת. לאחר מכן, הספר עף בכל החדר כמו ציפור חופשיה. בעקבותיו, עפו עוד כמה ספרים בכל החדר. חשבתי שאני הוזה. יש כזה דבר ספרים מעופפים? חשבתי לעצמי. רדפתי אחריי הספרים וניסיתי לתפוס אותם. אני כל כך רוצה לקרוא אותם! למה הם בורחים?! התעצבנתי, החלטתי להירגע ולשבת על הכיסא. לפתע, ראיתי משהו מתקרב לתקרה. זה היה כמו כדור פורח רק זו הייתה מזוודה עם בלונים קשורים אליה. התקרה נפתחה ורוח עזה פרצה עם כניסתו לחדר.
-"שלום לך. מי את?" נער אחד שנראה בגילי שאל
-"אני אורלן. מי אתה?"
-"אני ניקולאי. נחמד להכיר אותך. אם לא אכפת לך, אני צריך להמשיך"
-"לאן?"
-"לאן את שואלת?! אני צריך לברוח מהספרנית"
-"אבל הספרנית נחמדה!"
-"לא היא לא! היא שולטת בספרים! היא יכולה לגרום להם לתקוף אותך. בואי איתי ואני אקח אותך מפה!"
-"לאן?"
-"לא יודע. זה יהיה מסע ארוך"
-"אז אני צריכה לחזור הביתה ולארוז את הדברים שלי"
-"טוב, תעלי על המזוודה"
-"זה מפחיד!"
-"אל תדאגי! אף פעם לא היית על מטוס? תעלי כבר!"
עליתי איתו על המזוודה. התקרה השקופה נפתחה שוב לרווחה ועפנו אל על. אהבתי את הרוח שעברה בשיערי. מעולם לא חוויתי חוויה מהנה יותר מזו. מלהיות על מזוודה מעופפת. זה היה כיף לראות את האנשים קטנים כמו נמלים. ואת המכוניות כמו פילים. את האמת, הרגשתי כמו ענק שבא לחסל את העיר ולגרום סבל לתושבים. איזו רעה אני! הגענו לחלון חדרי.
-"לכי תארזי את הדברים שלך במזוודה. עדיף את ההכי גדולה שלך"
הלכתי לבקש מאימא שלי את המזוודה הכי גדולה שלנו.
-"למה את צריכה זאת?" היא שאלה
-"סתם בא לי לחשב את הנפח שלה" שיקרתי
-"בסדר מותק, את יכולה ללכת לקחת אותה" היא אמרה תוך כדיי גיחוך
רצתי לקחת את המזוודה וחזרתי לחדר. ארזתי את חפציי במהירות לפניי שאמי תשים לב שאעלם.
-"נו אורלן! את מוכנה כבר?!"
-"כן. אני רק אקח את הדובי שלי ונזוז"
-"תמהרי! אני שומע צעדים!"
-"מה?"
שמעתי דפיקות בדלת. התחלתי לפחד "מה אמי תחשוב כשתגלה שאני אורזת כדיי לברוח מהבית?" זו הייתה חוויה מפחידה.
-"אורלן! אורלן! ארוחת הצהריים מוכנה"
-"אוי לא! אמא שלי פה ליד הדלת"
-"בואי עכשיו בלי עיקובים מיותרים! אני כבר אנפח יותר בלונים כבר בדרך"
-"אורלן? איפה את? צאי החוצה!"
-"נו! למה את מחכה?!"
ניסיתי להרים את המזוודה אך היא הייתה כבדה מדיי. הרגשתי שהידיים שלי נתלשות ממקומן.
-"זה כבד מדיי!"
-"תביאי, אני אנסה להרים חלק"
שנינו הרמנו את המזוודה. אמא שלי כבר חצי סובבה את הידית של הדלת. נלחצתי ופעלתי במהירות. לא בזבזתי שנייה וקפצתי למזוודה המעופפת.
-"אורלן, אני פותחת את הדלת!" אמי צעקה "אורלן? לאיפה נעלמת?"
כבר הייתי על המזוודה המעופפת לפני שאמי שמה לב שנעלמתי.
-"את יודעת שזו הייתה הפעם האחרונה שלך בבית, נכון?"
-"זאת אומרת, שאני לא אחזור יותר?!" אמרתי בקול מודאג.