עולם האמת של השופטים (סיפור בהמשכים) – 3 – קליטת השופטים, העורך הנכזב והעיתונות

בינתיים, בבנייני האבן של בתי המשפט במדינה, השופטים החדשים נכנסו ללשכותיהם, גייסו צוותי עבודה, והחלו באימונים שיפוטיים, על ידי השופטים הותיקים. לאחר חנוכת אוהל המשפט הבדווי זה היה טבעי. הסקרים – אב מזון החיים של כל פוליטיקאי – הראו נתח גדול, ארבעים אחוז, שחושבים שמהלך המינויים ירענן לחיוב את המערכת, עשרים אחוז חשבו שזה אסון, וארבעים אחוז, לא הביעו עמדה. זה אומר שאסור ללכת נגד המהלך, לא לגעור, ולא לעלות בחומה.

פוליטיקאי, לפני שהוא מתמנה, חושב מהראש איך להושיב את ישבנו על הכיסא, ולאחר שמתמנה הוא חושב מהישבן לראש, לאמור, דרך האבר הכי קרוב לריפוד של הכסא, שלא ייפרדו לעולם. שום דבר אחר לא מעניין אותו. תורת הישבן היא תורת הישרדותו, כשפוליטיקאי אומר "אני חושב" כוונתו "אני יושב". יש כאלה שכל הזמן אומרים שהם חושבים, וזה חשוד מאוד שמא הפיסורה בוקעת את מוחם, כי הם באמת לא חושבים, הם יושבים. רבותינו הסוקרים הטלפוניים התחילו לתת בהם סימנים – כמה אחוזים מהנשאלים חושבים שהפוליטיקאי אומר "אני חושב" בכלל, וכמה פעמים הוא אומר "אני חושב" ביום. הוסיפו פילוח עדתי, דתי, סוציו אקונומי, וגיאוגרפי. ובסוף, שאלת איכון נסתרת לבדוק דובר אמת הוא – האם הוא מתאים להיות שר התרבות.

עיתוני המחר דיווחו שעורך העיתון לאנשים חוששים, עלה באישון לילה על מטוס ונסע לחו"ל לתקופה בלתי מוגבלת. העיתונאים שבאו לסקר את האירוע בנמל התעופה, אפילו לא שאלו היכן רעייתו. גם ככה ריכלו עליו שהוא בוגד על ימין ושמאל, טועם מכל הטוב, למען האיזון, ונתפש פעם אחר פעם על ידי אשתו, שראתה בזה ספורט אתגרי. אהב את גיוון להט בנות השמאל ואת להט בנות הימין, ודימה בנפשו שמבלה, אפלטונית, עם תעצומות רוזה לוקסמבורג או עדה מימון. הכל כדי שיהיה עיתונאי אמיתי שחש את השטח.

במקום לעורר מהומה, הבטר-האלף שלו, קראה לבחור הפעלתן ואמרה לו:

"אישי העורך הגדול, אני יודעת על כל הבגידות שלך – געזונטהייט – אבל אני לא מוותרת ולא זורקת אותך, לא יעזור לך. קניתי לך כרטיס טיסה לגואה, לארבעה חודשים, שמה, תעשה כל מה שתרצה, וכל מה שלבך חפץ, אם תחטוף איידס אל תחזור. הוי גולה למקום שלא מכירים אותך, שמה תבוא ותפרוק את יצרך. כדי לקיים את הוראת חכמינו ללבוש שחורים וללכת לעיר אחרת. קח גם את הגלימה השחורה של סבך הרב-חזן. לך תתאקלם, דרעק שכמוך, תיטהר במ"ט שערי הטומאה. אחרי שאתה חוזר, נגמרו מ"ט הבגידות לעולם ועד, ותהיה אביר הצניעות. תהיה פודל קטן וחביב, עד ליום מותך, בהשגחתי. אני אהיה אלמנתך השחורה החיננית, השולטת הכובשת והיחידה. יו לאקי בסטרד. איך הצלחת לכסות היטב על הסיבה האמיתית לעזיבתך למרות שיצאת שפן ופחדן, כמו כל בוגד קטן אחר. בא לי לתת לך בעיטה במבושך, אבל זה עלול לעכב צאתך וביאותיך, והבעיטה לגואה גבוהה, טובה ורחוקה יותר. ואני תפילתי שתירה כחץ בכל אתר ואתר. תגיד תפילת הדרך בפעם הראשונה בחייך. לא יזיק. אתה יוצא מפה בלי מזוודה. ארזתי לך תיק צד קטן, כולל הבגד השחור של סבך, כדי שהלאגז' שלך לא ילך לאיבוד ולא תתעכב. קנה לך בגדים שמה, אל תביא אותם בחזרה, ואל תביא שום מתנות בחזרתך. ימינה פנה, קדימה צעד למונית שתקח אותך ישר לשדה התעופה. אל תסתכל אחור פן תהפוך לארטיק שכבת זרע שאי אפשר לתרום."

חמת התקשורת שככה, והעורך נשכח.

התקשורת החלה לגלות עניין בבתי המשפט. כל העיתונים הכפילו את הסיקור מבתי משפט השלום. נפל דבר בישראל. עם ישראל קבל פריצות שידור משובבות נפש. יותר טוב מהודעות על פיגועים, תאונות קשות, שוחד, שחיתות, ושאר מרעין בישין שהלעיטו את הציבור בכח, כהלעטת האווזים. השופטים החדשים, בלייני לילה, שקמים מאוחר, אלצו את מערכת בתי המשפט לעבוד במשמרת שניה לתוך תחילת הלילה, והיה שמח. החדשות הפורצות הרעות נדחקו הצידה. שישמעו אחר כך חדשות רעות, לא נורא. באמצע חדשות הערב בטלויזיה מגיעה פריצת שידור, להודיע על דיון לוהט או החלטה חשובה.

העיתונאים שלוחץ להם כל כך לשדר סקופ רע, ובשורה רעה, כמעט לפני שאירעה, מאחורי אצטלת זכות הציבור לדעת, התדלדלו.

העיתונאי הלמוט, יקה זקן אחד, תמיד תקף את העיתונאים – אכן זכות הציבור לדעת, זו חובה עילאית, רק השאלה מתי. ואם הציבור ידע על אסון, בעוד שעה, שעתיים שלוש, לאחר בירור קצת יותר יסודי – מה יקרה? הרי הם יוצרים פניקה וסצנות, ומלבים דאגה ועצבנות. האחראים בשטח, משטרה, מכבי אש ושירותי הצלה, צריכים לעזוב את ניהול האירוע כדי ל"דווח" לעם ישראל, על מה שהם לא יודעים ולהמציא את המעט שיודעים. כל זה רק מפריע וזורה פאניקה. מי העז לדבר עם העיתונאים הלהוטים הללו שבעצם היו חסרי אחריות. מאחוריהם אידיאולוגיה מזוייפת שזכות הציבור לדעת, זה רק תוך דקה, ואם אפשר, לפני האירוע, ולפני שהטיל נוחת, כדי שינחת ויפגע בשידור חי. מאיפה בא הבלאדי נונסנס הזה?

מהאידיאולוגיה הזו הלכו עיתונאים וצלמים, לראות ולהיראות, לסכן את עצמם, לראיין ולהצטלם, תחת אש תופת, ובמקומות הכי מסוכנים. עשו עצמם כקורבנות המקריבים עצמם על מזבח זכות הציבור לדעת, למען האנושות כולה. נו שויין. העולם קיים בשבילם, ולא הם בשביל העולם. כשנפגע לידם אדם, אפילו מבני עמם, ע"י מפגע שונא, המשיכו לצלם ולא עזרו לפצוע, בשם זכות הציבור לדעת. מסכן תייר אחד מנומס שנפצע בפיגוע: "אקסיוז מי, קאן יו גיוו מי איי האנד?". "איי אם סו סורי, תמות אדוני, כי אני עכשיו עסוק בצילום בשם אלוהי זכות הציבור לדעת". הפצוע אומר בכניעה: "איי בג יור פארדן, סר", ברך העיתונאים ומות.

חס ושלום שהעיתונאי ינטוש את משמרתו, ויפקיר את זכות הציבור לדעת. והנפגע, לא עלה בדעתו לחשוב לבקש שיצילו אותו. הוא ימות פעמיים, פעם ממי שנפגע, ופעם שניה, על זכות הציבור לדעת. פיקוח נפש אאוט, קיפוח זכות הציבור לדעת, אין. אחד מת על קידוש השם בדלית ברירה, שני שאהיד שרק רוצה למות, ושלישי מת על זצי"ד – זכות הציבור לדעת. הבלוף הזה הפך לדת קיצונית, נתמכת בפילוסופיה ובפילוסופים, בקרנות עשירות, שהמהרהר אחריה כמהרהר אחרי השכינה. סמאו את הבריות, טמאו את קדושת החיים, ועשו לכולנו שטיפת מוח. העיתונאים והצלמים, עם לעצמם, חסין, זכאי להיות בתוך איזור אירוע פיגוע, לדחוף ממצלמות לפנים של נפגעים – מצידם שוכבים חסרי ישע על הארץ, והוד מעלתו לא יושיט לו תחבושת. מי יהין להגיד מילה לנסיכי אלוהים ואדם הללו, אחת דתו למות מוות ציבורי, ואם פוליטיקאי הוא, זה סופו המיידי, הרי הוא אויב וצר לזכות הציבור לדעת.

שר ההיסטוריה התערב והדת הגדולה הזו התאיידה לה לאט אבל בטוח, בזכות חבורת השופטים הססגונית, בעלי הדתות הקטנות. שכם אחד הם החליטו לדון רק בדיונים פתוחים ולא ישבו לעולם בדלתיים סגורות. רק דת יכולה להחליף דת, והדתות הקטנות הללו, שליחותם של השופטים, דחקו את דת התקשורת הגדולה, לשוליים, עד שהפכה חסרת משמעות. מלבד כמה הרצאות ויללות, משולמות, היטב ומראש, של הקרנות העשירות, על ידי אינטרסנטים ממומנים היטב, נרדמה לה דת העיתונות הגדולה, והתנדפה ברוח, כלא הייתה, וללא הספדים. לקח זמן עד שהעיתונאים עלו על המציאה. מציאות הדיונים בבתי המשפט עלתה על כל דמיון, והתברר שזה מעניין וסוחף את הציבור. הציבור מאס בהיסטריית החדשות הרעות, "פרטים ראשונים מזירת האירוע" ושאר מרעין בישין.

חבורת השופטים מרדה במוסכמה שדיונים לא מצולמים או מוקלטים. אדרבה, מצלמה ומיקרופון בכל אולם, ערוץ פתוח, גם בתיקים של דלתיים סגורות, ע"י טשטוש פני המתדיינים, וטשטוש קולותיהם, במקרה הצורך. המהפכה הקטנה הזו הביאה לשידוד כל המערכות. עורכי הדין טענו לעניין, ובנימוס. נמנעו מלהתפרץ אחד לדברי השני, והשופטים התנהגו בטבעיות, ובדרך כלל באיפוק הנכון. לא היו יותר סצנות של לחץ להתפשר, או לחץ על החלש. גם הפרוטוקולים נרשמו כהלכה. שופטים לא הביעו דעתם מראש על תוצאות התיק. הפלא ופלא, קצב שמיעת התיקים התקצר. המימסד החל להסתגל למערכת המתנהלת אחרת לגמרי. רווח נקי מהצד בדמות השפעה מהפכנית בהתנהלות התקשורת, וכל התנהלות החיים בכלל. אנקל סאם היה מפסוט, ומיד הקפיא כמה תקנים שפרדי לחץ עליו לאשר. זכות הציבור לדעת הפך להיות משהו חשוב, עכשווי, שנוגע לכל אחד, ביום-יום שלו.

פה ושם היו כמה סנסציות, כביכול – פופוליסטיות, לדעת הקולות המימסדים הדועכים – שלאחר פעמיים שלוש היו לשיגרה טבעית. הננה-נחמן-שופט, למשל, אהב מוסיקת רקע בדיונים להרגעת האווירה. הוא היה מחלק דף עם סוגי מוזיקה, אופרות, מוסיקה קלאסית, הרכבים ותזמורות, רוק, ישראלי, להקות צבאיות, כוורת, אבבא, חיפושיות, קרפנטרס, מוסיקה כנסייתית, עתיקה וחדשה, מוזיקה מזרחית וטראנס. מוזיקה חסידית לא. הצדדים התבקשו להגיע להסכמה לקראת הדיון ולא, כבוד השופט יכריע בפתיחת הדיון.

בהתדיינות בפני אחת השופטות, בין שני הורים ניו אייג, שהאם זרקה את האב מהבית דרך החלון, טען האב, שהנקת הילד ע"י אמו עלולה לגרום לילד בעיות קשות ביחס לאביו, כי לאמא יש מעט חלב, והילד יונק רק את האנטי של אמו, ועכשיו, ראוי שיינק ממישהי בעלת מידות, ואובייקטיבית. להוכחה הביא מומחה הנקה שטען שהילד יונק אך מעט מאמו, שליש מהכמות הרגילה, ואת הכעס יוציא על האב. האם התגוננה בלהט, שמדובר בזכות טבעית, כלל עולמית, של כל אם כל חי, להניק את ילדיה וגוריה. כבוד השופטת – בעצמה, בעברה, פעילת הנקה בפרהסיה – פתחה והסבירה תחילה שעמדותיה הידועות בתחום ההנקה בפרהסיה אין בהן כדי להשפיע על הסוגיה הספציפית, ושני הצדדים אמרו אמן. לאחר מכן שאלה את העד המומחה כמה שאלות, והתברר שהוא באמת אובייקטיבי כי הוא המדען הראשי של חברה המייצרת תחליפי חלב אם, ואין לו שום נגיעה אישית.

השופטת בקשה לקרב אליה את הילד. ניכר היה שהילד רעב, שפתותיו נעות, חותרות, וקולו נשמע. השופטת בקשה להחזיקו בידיה. הכתיבה לפרוטוקול: "לפי חוק יסודות המשפט ולפי חוק יסוד כבוד האדם, ועל פי ערכיה של מדינה יהודית דמוקרטית, אני מחליטה בהיקש מבייבל: הביאו את הילד אלי. לתדהמת כל הנוכחים, והצופים, חלצה שד ותניקהו. דממה שררה עד ששמעו כל יניקה ויניקה. ויאכל וישת, ויתעורר ויחייך. השופטת ניגבה את החלב בעדינות, בשולי גלימתה השחורה, והחזירתו לאביו, לפי כללי הניו אייג'. השופטת הכתיבה לפרוטוקול: "על פי ראיות נוספות שהובאו בדיון, הילד אכל הרבה, והמומחה צודק. על האם לבצע בדיקת הנקה תוך 48 שעות, כולל הנחת עלי כרוב, כשרים גוש קטיף בלבד, ללא חרקים, ואפילו לא כרובי חופש. אם כמות החלב לא תוכפל, האב יגיש בקשת הנקה על ידי צד ג' – מינקת מדופלמת בתפוקה מלאה". אחרי שהפסידו את פריצת החדשות הזו, כל רשתות התקשורת מילאו את מסדרונות ואולמות בתי המשפט.

בקשה משותפת לאשר נישואין אזרחיים, של בני זוג יהודים, האחד אנטי קמח לבן, וזוגתו, מפרידת זבל, שכל המערכת המימסדית התחפרה נגדם עד עתה, התקבלה תוך חצי שעה, בפני השופט החד הורי שלא התחתן אף פעם, ונשאר כזה. גם הוא הקפיד לומר שלהשקפותיו אין כל קשר לדיון שלפיו, והצדדים ענו אמן.

כבודו סקר בסקירה אחת, את אזכורי הפסיקה כולם. לבסוף אמר, שלא מצא לעת עתה שום טעם האוסר על זוג כזה להינשא. טענת סעיף שמירת הדינים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, צינור ההחייאה של מונופול הרבנות, אינה עומדת בפני זכות היסוד וחופש בחירת אמצעי ההתקשרות ויצירת ההתחייבות להינשא. ציין שיש פוסקי הלכה הרואים בנישואין אזרחיים כנישואין לכל דבר, מחמת הפרהסיה והמחוייבות, כך שגם לחומרא, הרבנות לא תצא ניזוקה. כדי לצאת ידי חובת כל הקשת, צירף כתובה להחלטה, והבעל קבל עליו את כל התחייבויות הכתובה, ובלבד שאם תקדיח תבשילו בקמח לבן, תאבד כתובתה, ואם הוא לא יפריד זבל, ישלם כפל כתובה. השופט חתם את נימוקיו: "וזה פשוט". הכריז שהם נשואים מהרגע הזה, קם מכסאו וזימר: סימןטוב, מזלטוב, מזלטוב וסימןטוב, סימןטוב ומזלטוב מזלטוב וסימן טוב, נישואין אזרחיים יהא לנו, ולכל אזרחי ישראל, נישואין אזרחיים יהא לנו ולכל אזרחי ישראל", והלאה בפזמון. הזמין את בני הזוג ללשכה, לשתות לחיים, ולהשאירם לבד בלשכתו רבע שעה, כחדר יחוד – "לא לעיין בתיקים זוג שובב".

סקר בזק שנערך מיד בסיום השידור החי הראה תמיכה גורפת בהחלטה. אפילו החרדים היו בעד, כי מה לנו ולהם, אדרבה, אנחנו מתרחקים מהם. הדתיים הלאומיים היו חצויים כי לא רצו לוותר על היכרות עם החילוניים היפים והיפות האלו, ולאבד את התקווה, משאלת הלב, להפוך אותם לדתיים. כי זה באמת מושלם, בן זוג שהיה חילוני והפך דתי, כבר טעם את הטעם הטוב של חיי החטא, ונהנה מכל העולמות. החילוניים היו בעד. המסורתיים והרפורמים היו עם החרדים, למרבה ההפתעה, נגד, כי שוב פעם הפסידו את ההזדמנות שלהם לחתן זוגות.

היות והבקשה הייתה משותפת לא היה מי שיערער. כמה פוליטיקאים מש"ס הגישו בג"ץ, ודרשו לפטר את השופט על אתר. אף עיתונאי או צלם לא הגיע לסקר, השופט התורן בקש את תגובת המדינה עד עשרים יום לפני הדיון – שייקבע "לפי יומנו העמוס של בית המשפט" – משמע, קבורה חילונית של העתירה.

משרד הפנים – שעדיין יש בו תאים רדומים של ש"סניקים – לא הסכים לרשום את הזוג כנשוי ושלחו את הזוג לקבל החלטה שיפוטית. הזוג, בחוכמתו, פנה לבית הדין הרבני, שכבר למדו מהשופט על פסיקה הלכתית שנישואין אזרחיים כמוהם כנישואין. הדיינים, שאלו אותם כמה זמן הם נשואים. הכרזת הנישואין בבית המשפט היא בת שבוע. הדיינים הקשו ששבוע זה כלום זמן כדי להוכיח פרהסיה בנישואין, אזי הבקשה מוקדמת מדי. הדיינים, הרכב צעיר ונחמד, ניצלו את ההזדמנות לחטוף שיחת חולין, ושאלו בנימוס למה הם לא רצו להתחתן ברבנות, נסדר לכם רב בבגד ים, על שפת חוף נהריה, ואת הטבילה תעשי בים – מגניב לא? הם השיבו, גם כן בנימוס, שהם מקיימים את דברי חז"ל אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. כשסיפרו כמסיח לפי תומו, שהם חיים ביחד, כבר ארבע שנים, ומקיימים זוגיות צמודה בפרהסיה, ואפילו קנו קברים זה ליד זו – הדיינים מיד כתבו פסק דין שבשביל משרד הפנים זה מספיק כדי להירשם כנשואים. הם שנים ביחד, ואפילו למאן דאמר שנישואין אזרחיים, לכשעצמם לא תופשים, הם ביחד הרבה לפני הטקס בבית המשפט, אזי הם נשואים, ומטעמם של הפוסקים המכירים בנישואין אזרחיים, הם ממילא נשואים. הכל אתי שפיר. גם זה היה צעד מתקדם. ישראל עוברת פאזה, באופן טבעי, ללא תופעות לוואי, וללא רעש מהפיכה. הכל על מי מנוחות.

בפרק הבא – 4 – הפראארי של אנקל סאם – מגלגלים זכות לידי זכאי