עיירת העוני – הקדמה

הן נעצרו מול בניין שחור, אף חלון ודלת לא נגלו לעין.
"אוקיי, קאיה, אני צריכה שתקשיבי לי בסדר?" אמה של קאיה התכופפה אליה והורידה את הברדס החום שלה. שיערה האדמוני גלש ונרטב בגשם הזלעפות.
היה לקאיה קר והיא רעדה, מחזיקה חזק את ידה החיוורת של אמה.
"קאיה?" שאלה אותה אמה.
"בסדר." הא הנהנה.
"את יודעת שאני לא רוצה לעשות זאת, נכון?"
היא הנהנה.
"את יודעת שאני חייבת, נכון?"
"כן." אמרה קאיה ודמעות עלו בעיניה.
"אני מצטערת." לחשה אמה של קאיה וחיבקה אותה חזק. "אני אוהבת אותך."
"גם אני!" פרצה בבכי קאיה.
"תישארי כאן, בסדר? לא לזוז מפה!"
"מבטיחה." אמרה קאיה וניגבה את דמעותיה.
"תסלחי לי!" צעקה אמה של קאיה ורצה אל הרחוב הרטוב כאשר עוטה את ברדסה החום.
"אמא!" צעקה קאיה אחריה. היא הביטה בדמותה המתרחקת של אמה בעיניים כחולות וגדולות, נוצצות באור הירח המלא.
היא התיישבה על המדרכה הרטובה, רועדת כולה ובוכה.
בוכה כי קר לה, כי אמה עזבה אותה, כי עכשיו היא יתומה,
כי אין מי שישמור עליה.
קאיה משכה באפה וקמה. היא החלה להסתובב סביב הבניין השחור, מחפשת אחר חלון או דלת, אך ללא הצלחה.
"אוף!" צעקה קאיה ובעטה בקיר.
אנקת כאב נשמעה ממנה.
"למה דווקא לי רע?" צעקה קאיה אל השמיים וברדסה החום נשמט מראשה. היא התיישבה נצמדת אל הקיר מרימה את ברכיה אליה. כרכה קאיה את ידיה סביב הברכיים ושמטה את ראשה עליהן.

"היי! קומי כבר!" קיא התעוררה בערפול לשמע צעקות של גבר צרודות.
"מה?" מילמלה והרימה את עיניה.
מש הבוקר הפציעה בעיניה והשמיים היו אפלים. האוויר היה קר וערפל לבן ונמוך כיסה את הארץ.
מעליה עמדו שני גברים. האחד רזה וגבוה, בעל זיפים שחורים וחולצה חומה קרועה ועליה נח ז'קט שחור קרוע גם כן, בנדנה אדומה נכרכה סביב שיערו השחור והוא לבש מכנס עשוי סיבים דוקרים.
מאחוריו, עמד גבר נמוך קומה, קירח, די מלא שעיניו הכחולות קורנות אהבה. הוא לבש סרבל כחול קרוע באמצעו ומתחתיו חולצה ורדרדה.
"מי אתם?" שאלה קאיה ושלפה סכין ממגפה השחור.
"ילדה עצבנית! בת כמה את כבר, שאת יכולה לאיים עלינו?" שאל בכעס הראשון.
"אלכס, אפשר לפתור את זה בדיבורים." אמר הנמוך בזמן שהגבוה שלף חרב ארוכה מאחורי גבו.
"מה שמך?" שאל בעצבנות הגבוה וכיוון את חרבו אל צווארה של קאיה.
"קאיה גלימסור, אני בת שש וחצי. אמי אמנה אותי להגן על עצמי! אל תתקרב ברנש!" צעקה עליו קאיה וכיוונה אליו את הסכין הקטנה.
"אוי, ילדה קטנה שחושבת שיכולה להגן על עצמה." אמר בלגלוג הגבוה שכנראה שמו הוא אלכס וחטף את הסכין הקטנה מידה של קאיה.
"מה תעשי עכשיו?" שאל אותה ופער עיניים.
"זה מספיק!" קול נשמע מאחורי אלכס.
בחור נאה וגבוה הופיע מאחוריהם. לבחור שיער שחור מאיפר לצד האוזניים, זיפים לבנים, משקף ברזל סדוק ומעוקם לעינו השמאלית. הוא לבש חולצה ירוקה בעלת כפתורי פלסטיק בצבע זהב ומכנס שחור דהוי.
"שמי הוא קלימסון צ'ארץ', ואני בעל חנות העתיקות שמעבר לעיירה." אמר הבחור.
"כל הכבוד לך! עכשיו תתחפף!" צעק עליו אלכס.
"באיזו זכות אתם מתעללים בילדה המסכנה?" שאל אותם קלימסון ודחף את אלכס.
"את בסדר?" שאל את קאיה והקים אותה.
"אני מניח שזה שייך לך." אמר כשחטף את הסכין הקטנה מידו של אלכס.
"איך ידעת?" שאלה אותו קאיה בלחש.
קלימסון לא ענה לה, הוא רק חייך.
"קדימה, קדימה, עופו לי מהעיניים! וזו פעם אחרונה שאני רואה אותך ישנה על הבניין שלי, כי בפעם הבאה מר 'מציל מושלם' לא יהיה פה בשבילך, ואני לא ארחם עלייך!" נבח עליה אלכס וקלימסון וקאיה הלכו משם נמרצות.
"את בסדר? איפה אמך או אביך?" שאל אותה קלימסון.
"אבי מת בפלישה שהפכה אותנו לעיירת העוני, אמי נטשה אותי," ענתה לו קאיה ודמעות עלו בעיניה, "אני יתומה."
"אני מבין." אמר קלימסון, "בואי נצא מפה."

גדלה קאיה בביתו של קלימסון, והוא גידל אותה כאילו היתה ביתו. היא כבר היתה בת שש עשרה שהחליטה לעשות זאת.
היא השאירה פתק צהבהב על שולחנו של קלימסון ויצאה מבית העץ כשהתיק הגדול תלוי על כתפה.
'את תמצאי אותי בסדר? אני בוטחת בך.' נזכרה קאיה במה שאמרה לה אמה לפני שיצאו מביתם, לפני שעזבה אותה. קאיה הוציאה את הסכין הקטנה שאמה נתנה לה והסתכלה על העיטורים השחורים שעליו.
ורדים מצד אחד, ומהצד השני היתה כתובת.
'לומרוס קאב'.
קאיה חשבה ששם תמצא את אמה, בלומרוס קאב, איפה שזה לא יהיה. אבל לפני זה, הבטיחה קאיה לאמה שתישאר שם, בעיירת העוני.
סגרה היא את דלת ביתו של קלימסון ויצאה לדרך…