פרולוג לספרי: Charging the Kirin

פרולוג

ענן לבן פרץ מצריח הטירה, עף מעלה במנוס. דמות אדם הייתה רכובה עליו, מסובבת את צווארה בדאגה.
השמיים לא היו לבבואה באותו הלילה, מעוטרים בעננים שקטים, נחבאים אפילו, תחת מעטה העלטה. תחתם עננים אחרים ריחפו, בולטים בהרבה ומהירי תזוזה. הם כולם שימשו למרכב עבור לבושי שריונות וקסדות ברזל מבריקים. חרבות נחות בנדן.
הם ריחפו אחר האדם לובש השכמייה שהתבדל מהם, מנסה לחמוק אל יער סמוך שדרכו זרועה העצים והשיחים יכולה להבטיח מעטה של ממש.
מצחו של אחד החיילים התקמט בבלבול "אני לא מבין את הפקודה הזו. אתם בטוחים שזו אינה טעות?" הוא לא היה היחיד בתחושותיו.
הפקודה הייתה חד משמעית, מגיעה היישר מפי המלך. איש לא היה מעז לבדות אותה. איש לא יעז לסרב לה. זה הרי תפקידו של משמר המלך. אם כי האדם אחריו הם רודפים היה נמצא תחת שמירתם גם הוא, לפחות עד לרגע זה.
המעקב נעשה קשה. האדם הנמלט, בעל שיער זהוב וגלי, החל להיבלע ביער, ורק חיילי המשמר הקרובים אליו יכולים להבחין בדמותו נעה בחושך במהירות. אם כי לא רבה כמקודם, בכל זאת, היה עליו לנווט בין עצים. החיילים המבולבלים דלקו אחריו. מנוסתו המידית מרמזת להם שיש ממש בדבר הפקודה לתפוס בו, או שמא הייתה זו הבנה מושכלת שאת פי המלך לא ניתן למרות, ואת דעתו לשנות.
מהחיילים האלו הוא ידע כי לא יוכל להיפטר. ידועים ביכולת הרכיבה שלהם, הוא יכול לנסות ולהתל בהם, אך בסוף יהיה עלול למצוא את עצמו מתנגש בגזע עץ ונופל ארצה.
"קלינס, אנא ממך, עצור, אני בטוח שאם נבדוק את העניין-"
"מה אתה עושה?" פנה חייל בחריפות, "אתה שמעת בפירוש את הפקודה. התבקשנו לתפוס אותו כדי לשלוח אותו למאסר באברס גריי. אין כאן מקום לבלבול."
הקושי שבמאבק נגד ימין המלך היה מובן. הוא היה אחד האנשים המוערצים במדינה, גם על ידי המלך עצמו. לכן היה זה כה מתמיהה כאשר ביקש לכלוא אותו בכלא השמור והאפל במדינה, אברס גריי. מקום שהיה שמור רק לגדולי הפושעים, למסוכנים שבאזרחים. האם קלינס הפך לסכנה? ובעבור מי?
המרחק הוצר. חייל משמר דרוך חילץ בקבוק זכוכית מחגורת כליו, בתוכו נחה לה ציפה לבנה ומזערית. הוא משך בפקק השעם התפוס בקצה הבקבוק. הציפה הלבנה החלה לברוח החוצה, מתנפחת עם מגע האוויר. אט אט היא התגלתה לענן גמדי שהיה תחוב בקסם מיוחד בתוך הבקבוק. הוא שלח את הענן קדימה, לעבר קלינס. זה התברך במהירות מסחררת. הוא לא היה צריך להיזהר משום מכשול שבדרך, בהיותו מוחשי רק עבור האנשים המיוחדים היכולים לשלוט בעננים.
קלינס הבחין בענן הקטן מופיע לפתע אל מולו, לא מרכיב מעליו אדם. ליבתו החלה לזהור, פלומותיו הלבנות כשלג נעשו מסנוורות, והבזק של אור בקע מתוכו. הוא דמה לחיזיון שמימי, מהפנט. עיניו נשרפו לנוכח המראה, והוא איבד את שליטתו במעוף. הוא נפל ארצה, גופו נחבט ומתגלגל על האדמה.
ענן ההבזק קראו לו, כלי צבאי יעיל ביותר. משמש לרוב כסמן ומאיר דרך עבור כוחות לוחמים. הוא מכיל בתוכו אנרגיה ומתח רב, וכאשר משתחרר מכליאתו המדכאת של בקבוק הזכוכית, משוויץ באורו המסנוור.
ראותו של קלינס עוד הייתה מוגבלת. האור הבוהק כאילו ונצמד לעיניו, נותר בהן גם כאשר עוצם אותן בחוזקה. הוא לא יכול היה לברוח לשום מקום, גם אם מאוד רצה בכך. הוא נאלץ לאפשר לחיילי המשמר להשיג אותו, מקיפים אותו מכל כיוון.
חיילי המשמר הנחושים שמחו לנוכח הצלחתם, גם אם היו מעדיפים שלא להיבחר לביצוע משימה זו. הם תפסו עמדות מסביב למטרה, והיו חמושים ומוכנים, לעומת קלינס שהקשיח מבט בכלימה ותסכול. מוזר היה לראות אותו כך, מוקצה וחסר אונים. אולי לא היה גיבור גדול באמת. אולי הסיפורים נופחו. כעת כל שנותר להם לעשות הוא לכבול אותו באזיקים ולסיים עם הפרשה המסעירה הזו. הם תמו לחשוב.
קלינס יצר ענן חדש על ידי נשיפה, מכווץ את שפתיו ומוציא אותו מתוכו. הוא קפץ מעליו, מכניס לדריכות את כל חיילי המשמר, אף שאלו חסמו עבורו את כל כיווני המעוף. הוא שלח את ידו לכיסו, והוציא ממנו בקבוק זכוכית משלו, דומה לזה שבו השתמש החייל. הוא פתח אותו במהירות, מאפשר לענן כבול לצאת לחופשי. הענן הזה היה שונה מכל האחרים שצפו סביבו. הוא היה אפור מדוכא, כמעט נעלם בתוך העלטה לולא האור הבוהק שהמשיך לזהור מעל. הוא בישר רעות.
"חייבים לעצור אותו!" זעק חייל בכיר, אולי מפקד החבורה, אחוז בהלה מהבקבוק שהחזיק קלינס באמתחתו.
חייליו הגיבו במהירות, עטים לכיוונו של קלינס בחרבות שלופות. זה ניסה להתל בהם, נושף עננים בפניהם, פונה לכיווני קיצון.
כיוון הימלטות אפשרי התגלה בפניו כשעמדה הוזנחה על ידי אחד החיילים. הוא אץ לשם, מצליח לעבור על פני אלו שבדרך, ולנוס אל שמי היער. הוא הושיט במהירות את ידו אל הענן העגום אותו שחרר קודם, וזה החל לעטוף את ידו השמאלית עד כדי נעלמה בתוכו, אוחז בכתפו בחוזקה. צורתו החלה להשתנות, והוא עטה מראה ראשה של חיה בקצהו, כדמותו של צבי בעל קרניים ארוכות ומרשימות. הייתה זו השפעתו הברורה של קלינס על מבנהו. הוא החל להבזיק, בדומה לזה הקודם, אך לא צרם למראה. זרם חשמלי הופיע בין קרני הצבי המדומה.
פניו של המפקד החווירו. חייליו החלו להפנים. הייתה זו טכניקת ענן מתקדמת ביותר. רק בודדים יכלו לעשותה. קלינס שחרר מהבקבוק ענן מסוכן, נוטף חשמל. הוא חיבר אותו לגופו, והפך לאחד עמו. שולט בו בידו כמו הייתה זו חרב שהחזיק בנדנה. הענן הפך לכלי נשק.
קלינס לא שחרר חיוכים מיותרים. עליונותו הברורה בקרב לא סיפקה לו הנאה מיוחדת. הייתה זו תחושת שליחות בה חש, השליחות להתקומם למלך. הוא כיוון את יד הענן לכיוון מאסף חיילים. ברק מבליח התפרץ מקרני הצבי, משתלח בהם באכזריות.
שריונותיהם של אלו שנפגעו ישירות התנפצו כמו היו עשויים זכוכית. כל אלו שסביבם הוטחו לאחור, נדחקים על ידי האנרגיה החזקה. ענניהם התפוצצו כמו בועות סבון. עץ קרוב ספג מעוצמתו של הזרם, ונתפס בלהבות.
מפקד המשמר הסתמר. גרונו התהדק לנוכח מפלת חייליו, והתעצמותו של אויבו. אויב, האם כבר יכול לראות בו ככזה?
הוא התמקם אל מולו, כמעט בודד במערכה. השריון כבר לא סיפק לו את תחושת ההגנה אותה חש עד קודם, החרב כבר לא נראתה כה חדה ומסוכנת, וההחזקה בה לא סיפקה ביטחון. אך אל היה לו לוותר. תפקידו של מפקד לשמש דוגמה לחייליו. הוא שעט לעברו, וכאשר הבחין בזרם החשמלי נעשה זוהר, הציב את חרבו הארוכה אל מולו במאונך, מגן על קדמת גופו. הזרם החשמלי נשלח לעברו, וכאשר פגש בחרב, סטה לכל כיוון אחר.
החרב הצליחה לחסום את המכה. לא הייתה זו חרב רגילה כשל שאר החיילים. היא הייתה עשויה ממתכת מיוחדת, כיאה למפקד. כנראה שהמתכת הזו הייתה עמידה בפני הברקים של קלינס.
רגליו נעשו יציבות. הוא ניסה להתל בקלינס, פונה שמאלה ואז ימינה, ושולח את חרבו להכות בו, אך זה הצליח להאריך את מבנה הענן הצמוד לזרועו, והצליח לעטוף אותו בלא יכולת להתנגד. זרם חשמלי החל לחדור לגופו, מרטיט את עצמותיו. תחילה היה נסבל, אך ככל שהלך וגבר, כך גם הרבו עצמותיו לרעוד. הוא התעקש להתנגד, אך זעקותיו הרמות התישו את כוחותיו.
קלינס שלח בו מבט קר. הוא יכול היה להרוג אותו ברגע, אבל בחר להאריך את סבלו. אולי היה זה רצון לנער את כל החיילים הצופים מרעיון תפיסתו.
הסבל הסתיים.
תחושת הכישלון התבוססה בחיילים הצופים, ביטחונם העצמי ספג מכה של ממש. הם לא מיהרו לתפוס עמדות מחודשות ולהכות בקלינס. לא היה בהם אחד שחשב כי יוכל לעצור אותו.
שאגה חזקה שברה את שקטת הלילה, מרעידה את צמרות העצים. שאגות נוספות התלוו אליה, מסגירות את בואם של לוחמים נוספים. הפעם לא היו אלו לוחמים רגילים. הם היו רכובים על גבם של יצורים מרחפים דמויי אריות. פלג גופם האחורי נבלע בתוך ענן, כך גם רעמתם שהייתה לבנה ופלומתית. הם נקראו לאודים, נוהגים לחיות על מצע עננים גדולים. גם עבורם הם היו מוחשיים. אלו חיו במכלאות הצבא, משמשים לצורכי גורמי הביטחון במדינה.
גבותיו של קלינס התחשרו בדאגה. הוא נחרד לגלות כי מקום הקרב נתגלה. הוא קיווה שהצליח להיפטר מהם, ושעליו להתמודד רק עם היחידה המצומצמת שמולו. לא היה זה העץ העולה בלהבות, ולא קולות הקרב הרמים, אלא מראה ענן ההבזק השנוא שעוד ריחף לו מעלה, שסימן לשאר הכוחות בעלטה.
החיילים המגיחים הסתמרו למראה חסרי הישע שעמדו מובסים בזירת הקרב. מפקדם נפל. הם פנו עם הלאודים העוצמתיים שלהם לעבר קלינס, והקיפו אותו מכל כיוון.
זה כיווץ את פניו בדאגה, ושילח לעברם מטח של הבזקי אור. אך הלאודים נוהגים לחיות על העננים, ורגילים להתפרצויות ברקים תכופות. אלו לא משפיעים עליהם. הזרם שהופנה לעברם הולך אל העננים המקיפים אותם, ונספג בהם. הם שאגו בגאווה קריאות קרב רמות, ושעטו לעבר קלינס המבוהל, שלא מסוגל כבר לברוח לשום מקום.