פרק חמישי-החוק עובר לידיים

בבקשה תגיבו…

פחד חילחל בגופי, המצב יכל להיות הרבה יותר פשוט אם לא הייתי טועה ועושה רעש. אני מחויב לשמור עליה מכל צרה וכך אני עושה.

נכנסתי למאורה, שם אני רואה את כולם מסתובבים ומחייכים כאילו החיים שבפנים הם רגילים כמו החיים שבחוץ. הלוואי שזה באמת היה כך, שאף אחד לא צריך לפחד פחד תמידי ולשמור על עצמך מבני האנוש.

נכנסתי לחדרי החשוך והדלקתי את המתג. חדר מבולגן וכל בגדי מפוזרים בכל מקום אפשרי, לא נותן פיסה אחת של החדר. הסתובבתי וראיתי את אחד הילדים מסתובב במסדרונות, חשבתי לרגע וקראתי בשמו.
הוא הביט בי במבט שואל והוצאתי שטר של חמישה דולר, עיניו נצצו ופתחתי את דלת חדרי לרווחה. הוא מיד הבין מה עליו לעשות וחטף את השטר מידי. חייכתי ופיזרתי את שיערו ליותר פרוע ממה שהיה קודם.

הורדתי את מכנסי ואת חולצתי בדרך לאמבטיה וזרקתי על ראשו. פניו הזעיפו ברגע והחל לנהום עלי "זה לא יפה מצדך רון" הוא אמר בקול הקטן והילדותי שלו והתחלתי לצחוק "אבל זה כיף" צחקתי וסגרתי את דלת האמבטיה, רגע לפני נעילת הדלת קולו נשמע ברקע קורה לי ופתחתי שוב את הדלת.

"רוצה שנעשה את זה קבוע?" שאל וראו שבעיניו ניצת רעיון, חייכתי חיוך קטן והינהנתי. סגרתי שוב ועבר במוחי את המחשבה הקטנה שאומרת שאני חסר כל כסף, אני צריך עבודה בנוסף ללימודים שאני לא צריך ולשמירה על מאיה..

אמצע הצהריים הגיע ואיתו הנסיעה שלי לבית החולים, נכנסתי ללובי והתחלתי לדבר על אחת האחיות על מנת להשיג מידע על הרופא הכי בכיר, וחברתי הטוב אריק.
יד גדולה נגעה בכתפי וזיהיתי את ריחו המוכר של אותו אדם.

"רון, מה אתה עושה פה בבית החולים? אל תאמר לי ששוב הכנסת עוד נער כי הבאת לו אגרוף לצלע? שוב" גיחכתי לזיכרון הזה שהיה לפני חצי שנה, להגנתי הוא התחיל, הוא חשב שהוא יותר חזק וחכם ממני, עכשיו עם צלע שבורה ושתיים בעלות סדקים הוא יודע מי חזק וחכם.

"לא בגלל מישהו, אני.. די צריך עבודה" אמרתי בבישנות וחיוכו התרחב "למה לא אמרת ישר! יש לי משרה חלקית שממש יכולה להתאים לך וליכולות הגופניות שלך" הוא אמר ונתן אגרוף קטן לחזהי "לא יזיק פה מאמן כושר למשתקמים" "סגור" אמרתי ולחצתי את ידו בחיוך "אתה מתחיל מחר ונסדר את כל העיניין מחר" הינהנתי ויצאתי משם לכיוון המאורה, לא יזיק לי שינה טובה ואימון.

נקודת מבטה של מאיה:

קמנו והתמתחתי מעט, מוניק כבר הייתה עם הפאלפון שלה צמוד לגופה והיא יושבת וקןראת הודעות, כמה טיפוסי לילדה הזאת, גיחכתי ופניה הסתובבו להביט בי בבילבול.

"בוקר טוב גם לך מוניק, בוקר טוב מאיה, ישנת טוב? בטח! עם כל הנחירות שלך איך אפשר שלא לישון טוב?" חיוכה הופיע בצד שפתיה והורידה אותו, התיישבתי גם אני וראיתי את כל ההודעות אותם היא קוראת.

"את יודעת שאומרים שרון הוא חשוד ברצח?" היא אומרת את מחשבות האנשים שפירסמו והופיעו על מסך הפאלפון שלה ופערתי את עיני. הלם היכה בי ולא ידעתי איך להגיב "אני לא יודעת שום דבר על כך"

"אבא שלך אולי יודע"

"תוציאי את אבא שלי מהמשוואה הזאת שנמצאת לך בראש" הזהרתי והיא התחננה בפני "תשפכי ממנו קצת אור, אני מבטיחה לא לגלות" אמרה והחלה להשבע שבועת צופים. גיחכתי והינהנתי, קמתי לאמבטיה ומוניק איתי, לא מפסיקה להודות לי ולומר שאני מלכה ואין עלי.

"אני יודעת, אני יודעת את לא צריכה לומר את זה מיליון פעמים" אמרתי שוב כשסיימנו להתארגן ויצאתי לביתי, חששות עטפו את גופי רק מהמחשבה על מה הוא יאמר ואיך אני הולכת לשאול אותו.

גם אחרי שסיימתי להתנקות בידיע שסיימתי להכין את האוכל האהוב של אבי ושהשולחן ערוך ומוכן רק לאכול שיונח על השולחן, עדיין החששות לא עזבו את גופי וחיכיתי לרגע המלחיץ. לא פחדתי מאבי, בכלל לא. פחדתי מתגובתו, מהרצון להבין מהי הסיבה לשאול שלי ולרצון לדעת. מוניק לא רוצה שאבי ידע שהיא שלחה אותי לדעת אלא שרק הסקרנות המטומטמת שלי רוצה לדעת.

ישבתי בסלון, רואה תוכנית רנדומלית אך לא עיניין אותי מה שנמצא בטלויזיה אלא במחשבות הטורדניות ובאבי שנכנס הרגע לבית, סוגר את דלת הבית ושואף לאפו את הריח המגרה שמגיע ישירות מהמטבח.

"יש לאוכל ריח טוב, הרבה זמן עבר מאז שבישלת" אמר והוא יושב על הכיסא על יד השולחן בזמן שעברתי למבטח להוציא את האוכל. הוא אכל ברעב וסיפוק וחייכתי חיוך מרוצה כשהוא מוציא עוד מהסיר כדי למזוג מנה נוספת, הורדתי את ראשי מטה ושיחקתי בצלחת, איך אומר לו?

״רציתי לדבר איתך על -״ לא ידעתי בדיוק מה לומר ואיך.

״על מה?״ הוא שאל והרים את ראשו כלפי, הרגשתי שגוש תקוע לי בגרון, אני בולעת בכבדות ועונה ״על הרצח."

הרגשתי קצת הקלה וקצת אשמה שאמרתי משהו שהיה לא במקום ובצדק, אסור לאבא שלי לומר למישהו שהוא לא בתיק של הרצח שום מידע.

״מאיה את יודעת שאסור לי למסור פרטים לגבי התיק אחרת -״ .״אני יודעת אני יודעת, אבל רציתי לדעת לגבי החשודים. יש כבר כמה?״ ניסיתי להיות סקרנית בשביל מוניק שלא יחשוב שלא אני זאת שלא רוצה לדעת.

״כן יש מספר חשודים שהיו בזירת האירוע״ לבסוף נאנח וענה לי על השאלה, אבל הרגשתי שהמידע הזה לא מספיק לי ולא יספיק למוניק ואני מוסיפה ושואלת ״חלק מהחשודים נמצאים בשיכבה שלי?״.״כן״ עונה לי באנחה ״ואת תצטרכי להתרחק ממנו״ הוא עונה קצת מודאג,קצת יותר מודאג,ממש מודאג.

״ממי אני צריכה להתרחק?״ עכשיו הייתי ממש סקרנית שלא יכולתי להסתיר מהפנים שלי.״מרון גילמור״ אבא אמר ואני הייתי בהלם, מוניק צדקה.

אחרי האוכל הרמנו את הצלחות לכיור ושטפתי את הכלים, איך שראיתי את אבא נכנס לישון התקשרתי בשקט למוניק והדבר הראשון שאמרתי לה זה "את צודקת״, מוניק עונה לי מצחקקת.

״אני יודעת שאני צודקת אבל את תצרכי להיות יותר ספציפית לגבי מה?״

״ לגבי רון״ עניתי ״ידעתי״ מוניק אמרה והפה שלי נפער ״איך את יודעת?״

״הייתה לי הרגשה למרות שהוא חתיך עולמי״ גילגלתי עיניים ״עדיין הייתה לי הרגשה לגביו״

״החברה הכי טובה שלי חזרה מעיניו של רון״ וצחקתי, יכולתי להישבע שהיא מחייכת במבוכה מבעד לפאלפון.

כבר ביום למחורת כולם דיברו על רון, לא חשבתי שמוניק תספר.

רון נראה מרחוק אדיש כרגיל אבל יכולתי להבחין שמשהו אצלו לא בסדר והמבט שלו עלי לחד את עיני, עיניו שידרו מצוקה ועיניו חדרו לתוך גופי והרגשתי מועקה על הבטן כאילו הוא מתהפך שוב ושוב כמו ברכבת הרים…

רציתי לעזור לו אך לא יכולתי לעשות דבר, בנוסף לכך גם סערת הרגשות שמתחוללת בגופי מונעת ממני לזוז ונשארנו עומדים ללא תזוזה. הוא בוהה בי ואני בו. לבסוף עיניו שידרו אדישות והוא ניתק את עיניו מעיני והלך.