lovestory345
סליחה על הנטישה. אנסה לחזור לכל יום!

פרק 10-ההיסטוריה חוזרת

lovestory345 03/07/2017 643 צפיות אין תגובות
סליחה על הנטישה. אנסה לחזור לכל יום!

כל ניסיונותי לנסות להבין מה קרה בלילה אחד, נכשלו. אני עומדת ומנסה להקשיב לכל הסיבות למה היא לא איתי בבית יחד עם אבי.
אני מנסה להבין, לקבל או אפילו לעשות משהו, אבל אני לא מצליחה. במקום זה, אני נופלת, מתמוטטת ונותנת לגופי לנוח מכל מה שעברתי.

רון ניסה לאחוז בי ונפל יחד איתי. רצף של דמעות חדשות עלו מעיני וירדו מטה, איפשרתי לעצמי להתייפח בקול ואימי עמדה עם עיינים נפוחות ואדומות חסרת מעשה.

"למה עדיין נטשת אותנו? למה נטשת אותי?" שאלתי  והחלשתי את קולי בכל מילה שאמרתי. גופה נשבר ונחת מטה, ידיה אחזו יחד עם ידיו של רון את גופי הרועד. לא נתתי לשום דבר לחדור למוחי, לא ייחסתי למצב הזה שהיא מחבקת אותי בכאב עד לרגע בו היא פתחה את פיה.

״אני כל כך מצטערת, זאת אשמתי״

אחרי שנרגענו ואני חושבת שאולי נכנס למוחי המחשבה שהיא אמא שלי ושהיא כאן, הובילו אותי ואת רון לאחד החדרים, הם נראים יחסית למתחת לאדמה גדולים ומרווחים.

יש חדר עם חדרון של מקלחת ושירותים ובחדר יש מיטה זוגית ליד המקלחת, מהצד השני יש ארון וממול המיטה יש טלויזיה שטוחה בינונית.
אז יש להם כסף אם המקום הזה ענק כל כך ומכיל המון אנשים ומשפחות..

אחרי 5 דקות בהם סרקתי את כל החדר וראיתי מזוית עיני את רון בוחן את התנהגותי, נכנסו עוד שני אנשים והורו לנו לצאת לכיוון חדר הישיבות. לעזאזל!  כמה האישה הזאת יכולה להיות בחדר הזה?

אנחנו מחכים עוד כמה דקות נוספות עד שאני רואה בזווית העין שלי מישהי שמגיעה לכיוונו של רון ומלחששת לו משהו.

רון עדיין לא הגיע, אחרי מה שהבחורה הזאת לחשה הוא הלך בעקבותיה ונעלם לתוך מסדרון ארוך שופע בחדרים, צביטה קטנה החלה להתחזק בליבי על כל דקה בה הוא לא נמצא.

״מי את?״ ילד קטן עם עיניים כחולות ושיער חום כהה או שחור, שואל אותי. אני מסיקה שהוא בן 5 מקולו והבהרותיו חסרות האותיות.

״שמי מאיה ושמך?״ אני שואלת אותו בחיול בזמן שהוא יושב על כורסה ואני לידו.

״שמי יונתן״. הוא עונה לי, הוא כזה חמוד עם הגומות שלו שעולות על פניו כשהוא מחייך.

״בן כמה אתה חמוד?״ אני שואלת את יונתן בסקרנות למרות שאני יודעת ומבחינה את גילו הצעיר.

״אני בן חמש, ואת?״ הוא שואל בעיניים גדולות,״אני-אני בת 17״.

״את יודעת שאת דומה לי?״ יונתן שואל.

אני באמת קצת נראת כמוהו, עם שיער שחור ועיניים כחולות. חייכתי אליו.למרות שהוא לא מכיר אותי הוא מתייחס אלי כמו אל חברה. מחשבה קטנה עלתה למוחי שאולי הוא בנה של אימי ושיש לה מישהו אחר שהוא לא אבי.

נכנסתי לתוך חדר הישיבות ואני רואה את אמא שלי יושבת בראש שולחן שמאחוריה יש מסך ועל התקרה יש מקרן. הצבע של הקירות בלבן אבל עם האור שבוקע מתוך המקרן הוא נראה כמו תכלת.

״רצית אותי?״ שאלתי כבר חסרת סבלנות, ההמתנה חירפנה אותי.

״כן, אם את כבר כאן ואת צריכה להשאר לפחות שתדעי למה את כאן ולמה את צריכה להשאר״. היא עונה לי וקמה ממקומה בזמן שאני יושבת באחת הכיסאות שבשורה. היא מכבה את המקרן ומתחילה לדבר.

״כבר תקופה ארוכה יש סיכסוכים עם שני הגזעים, אנשי הזאב והערפדים.

המלחמה התעוררה והתחזקה לפני 500 שנה , עם סבא של הסבא שלך כשהיה זאב צעיר. הוא פגש עלמה יפייפיה שזאת בוודאי הסבתא של הסבתא שלך , הם רצו להתחתן אבל רק מה שיצא מהם היה פרי אהבתם האבא של הסבא, והאבא של העלמה, גילה שהיא הייתה בהריון עוד כשילדה את בנה הראשון וכאות על כך, האבא שרף אותה מול האבא והתינוק נאלץ לחיות אצל משפחה לא ידוע שהסכימו לקחת אותו.

את מאיה, זן מיוחד במינו. שנים לקח לערפדים להיכנס להריון כיוון שבאותה תקופה הטילו קללות על הערפדים, שלא יצא מקרה שכזה. עד ליום שהבאתי אותך, ולא ידעתי שעשיתי מעשה שמאות שנים לא הצליחו, ולכן עכשיו את יודעת למה את מבוקשת?״ היא סיפרה לי ושאלה. 

לא הבנתי את עצם היותי מבוקשת והבנה אחת נסתה לחדור לגופי. "אנשי זאב? ערפדים? זה לא אמיתי. את מטורפת על כל הראש ואם את אומרת דברים כאלה, יכו להיות שאת אםילו לא אימי" אמרתי ופחד ועצבים השתלבו עם דמי. אימי הביטה מאחורי גבי והסתובבתי לראות את רון עומד בפתח הדלת. הוא הביט מעבר גופי והבנתי שגם אימי מהנהנת. מה קורה כאן?

הוא התחיל להוריד את חולצתו ואך כך את מכנסו. הרגשתי מובכת וסומק עלה ללחיי, כשקלטתי שהוא מתפשט מולי ומול אימי, התקרבתי אליו על מנת שיפסיק אך כשהוריד את מכנסו עד הסוף נהמה נפלטה מפיו והתרחקתי מהר. גופו החל לזוז בצורה כואבת ומוזרה, צלילים של עצמות שנשברות מלאו את החדר עד שהצליל השתנה בנהמות ובנשימות כבדות של זאב. 

כל מה ששחכתי על סיפורם של התקפת חיות על בני אדם, כל הסיפורים בהם אבי הרחיק אותי מהם בטענה שזה לא לגילי, כל אותם הסיפורים שראיתי ושמעתי. הכל נכון. התבוננתי באימי והינהנתי אליה כמבינה. הכל טוב ויפה והבנתי את הסיפור, בערך אבל מה שלא הבנתי זה דבר אחד. ״איך זה קשור אלי?״ שאלתי.

"כי את היחידה שאפשר להפוך לשני הצאצאים בגוף אחד ולהכנס להריון מערפד״.
רגע, מה? הבטתי בה במבט לא מבין ואחר כך מרוגז.

״אני ממש לא מוכנה שיעזרו בי בתוך עכבר ניסויים ויכניסו אותי להריון רק בגלל שאני יכולה. אני גם לא מוכנה להיות לא ערפד ולא אשת זאב או מה שזה לא יהיה. אני לא הולכת להקשיב עוד לדבר אחד שיוצא מפיך ובטח שלא מפיו״ צעקתי והצבעתי לעבר רון, מי הם חושבים שאני? אין מצב שבעולם אני יעשה דבר כזה.

הסתובבתי לעבר יציאת החדר, בדרך נועצת מבט כועס על רון שחזר להיות אדם שוב. אך עמדתי במקומי, מביטה באדם אחד שלא חשבתי שיעמוד מולי במבט מצטער בעוד שאני עם מבט מלא שנאה ומוות כלפיו.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך