lovestory345
תהנו ותגיבו!❤

פרק 11-שיתוף פעולה

lovestory345 06/07/2017 673 צפיות אין תגובות
תהנו ותגיבו!❤

ג'ייסון נכנס ועבר אותי לעמוד ליד אימי. הבטתי בה לא מבינה, איך לעזאזל הרוצח שגרם למותם של מאות נערים ובמיוחד של החברה הכי טובה שלי נמצא פה.  "מה אתה לעזאזל עושה פה?" שאלי וקולי גבר מרגע לרגע. 

"הוא עובד בשביל אמא שלך" רון אומר במעט זלזול ונראה שג'ייסון לא ממש מחבב אותו באותה המידה שרון לא מחבב את ג'ייסון. "רגע לפני שרון התחיל לשמור עליך, הערפדים התחילו לבוא לפה. אולי מהידיעה שהם גילו עליך ועל מיקומך או בגלל שהם רבים שוב על הטריטוריה. לא רציתי לסכן אותך ממהתחלה אז השתמשתי ברון ובג'ייסון. שלחתי את רון לשמור עליך וברגע המתאים, ברגע שהערפדים יגיעו אליך הוא יקח אותך לפה. השתמשתי בג'ייסון על מנת להוציא מידע על התהלכים שהם עשו ומתכוונים לעשות ומנעתי כל תזוזה שלהם" אמרה ונתתי לכל המידע החדש להיכנס למוחי ברגע. "את זה אני יכולה להבין" אמרתי ושלושתם הביטו בי במבט לא מבין ובעיקר מופתע.

"באמת?" אימי שאלה והינהנתי "אני רק לא מבינה דבר אחד" הוספתי ושאלתי "למה היית חייב להרוג את מוניק? למה את כל הנערים חסרי הישע? כולם חסרי פשע, הם לא עשו דבר רע אחד בחייהם" סיימתי לדבר ופניו הראו כאב וצער, מחיתי את הדמעה שירדה מעיני.

"זה לא היה בשליטתי, זאת הייתה הוראה שלא יכולתי לסרב. אני מצטער. כבר יש חשדות שיש מרגל לאנשי זאב ואני אחד החשודים. אם לא הייתי עושה את ההוראה הזאת, הייתי מת. תרתי משמע" הוא עולה בעצב ומנסה להעלות חיוך ללא הצלחה. "אם חברה שלך לא הייתה באה למסיבה היא הייתה ניצל-" קטעתי אותו בזלזול "זה היה היום הולדת שלה" אמרתי ומבטו הראה יסורים.

"את חושבת שקל לי להרוג?! אני מנסה למנוע מוות של כל הרבה אנשים חסרי פש-". "אבל אתה הורג אחרים, אני חושבת שכמות האנשים שהצלת שווה לכמות האנשים שהרגת" עצרתי אותו והלכתי לחדרי, להתקרר מהחום שאופף אותי על השנאה על הרוצח המתועב.

לא עבר חודש וקיבלתי את הידיעה שגם אבי מת. אימי לא יחסה לזה חשיבות אך ליבי התרסק מחדש על ההבנה שהוא מת בגללי. הערפדים הכריחו אותו לגלות היכן אני נמצאת ובגלל שהוא ניסה ללא הצלחה לדעת היכן אני נמצאת, הרגו אותו.

הדמעות כבר לא זולגות ואני מבינה שכל האנשים הנמצאים סביבי מתים והאשמה היא עלי. אני מביטה כל יום על אותם משפחות מאושרות שמסתובבות פה כל יום עם חיוך קורן על פניהם ורק אני בתחושת אבל תמידית. הרגשה של כאב וידיעה שיום אחד גם הם ימותו בגללי עולה לבית חזי ותחושת גועל עולה במעלה גרוני.

רעיון קטן ואובדני עולה למוחי ואני לוקחת את הרעיון באותו הרגע, נחושה ללכת עם זה עד הסוף. ידעתי מתי יהיה הזמן הכי טוב ללכת למרפאה שנמצאת פה במקום למקרה שמשהו פצוע. נכנסתי לחדר הקטן שאף אחד לא רוצה להגיע ופתחתי את ארון הכדורים, כמו גנב בשעת מעשה ולקחתי איתו גם את בקבוק האלכוהול שלפעמים משתמשים איתו למטופלים וברחתי חזרה לחדרי ללא ידיעה של אדם כלשהו.

נשמתי עמוק וידעתי שאני לא מתחרטת. אני לא הולכת להיות אנוכית, אני לא רוצה להיות הגורם למוות של כל כך הרבה אנשים. נכנסתי למקלחת ואיתה גם בקבוק האלכוהול והכדורים.  נכנסתי תחת המים החמים שזורמים מתוך הברז שנתן רעש קטן. הכנסתי את חלק מהכדורים לפי, איתו לגמתי במהירות את השתיה החריפה, השריפה בגרוני גרמה לי להשתעל ולנסות לקחת עוד מספר כדורים ועוד לגימה ארוכה. התושה השורפת קטנה, במקומה הופיעה העייפות שגברה בכל לגימה חריפה וחייכתי חיוך עצוב וכנה. 

אולי עכשיו יהיה לכולם פחות כואב, פיזי ונפשי. המים החמים לא מפסיקים לנזול מהברז ואפילו יוצאים מחוץ לדלת האמבטיה. קולות מעומעמים אשר קוראים לי להתעורר נשמעים ברקע אך אני לא מייחסת להם חשיבות. אני רק מביטה במסך הצבעוני שאט אט נהפך לשחור.

כל הרגשות, כל התחושות הרעות והמייסרות יוצאות מגופי כמו המים הזורמים החוצה מתוך הברז ואני נכנעת לשלווה השקטה. אני נכנעת לו ברצון וידיעה שאני לא הולכת להיות לבד, לא אז ולא בעתיד.

אני יודעת שמפה הכל הולך להשתנות. אני הולכת לאבא, אני הולכת למוניק. 

אני הולכת ולא חוזרת.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך