פרק 9-כאב
מהפחד שיגלו את זהותינו, לא יכולתי לאפשר לעצמי להתפרק. לא נתתי לעצמי את האפשרות הזאת מלבד לתת לדמעות לצאת מעצמן בדממה לעבר פי וגופי הרועד.
כל הצעקות, הדם שנשפך והאבל הנורא שנפל עלי ועל כולנו, לאחר הכל המקום הפך לשקט יותר. הצעקות נחלשו ואיתם כמות האנשים שליבם פעם לפני מספר רגעים.
גופי קפא במקום וראשי לא עיכל את המצב הנורא, רון הציל אותי אך השאיר מאות ילדים למות בצורה הכי מלוכלכת שאפשר. ולמרות זאת אני מודה לו על שהציל את חיי. המצב הזה הותיר אותי אנוכית ודמעה נוספת ירדה עד לבית החזה שלי.
רון השתחרר ממני והתחיל להקליד במסך הפאלפון שלו הודעה לאדם כלשהו ולא יכולתי להביט בו, רק מזווית העין יכולתי להבחין ברצינות שלו ובדרך בה הוא מפוקס לסיים משהו שאותו אני לא יודעת.
הוא הביט בי וידיו עלו לפני, סובבו את מבטי כלפיו על מנת שאוכל לראות אותו גם בחושך שכיסה את הלילה.
"אל תדאגי, העזרה כבר בדרך" אמר בלחש והינהנתי באיטיות.
בקושי עברו חמש דקות שקטות ומייסרות בהם רון ליטף אותי ולחש לי מילים מרגיעות, הגיעו צעקות מתוך הבית. גופי רעד למשמע אותם הצעקות ופחדתי שאותם רוצחים חזרו ואולי הם מחפשים אותי. כל המילים המרגיעות של רון עזרו עד לרגע זה.
"השטח פנוי" אותו הקול צועק בסלון ורון משחרר את גופו מגופי הרועד ופותח את דלת הארון במהירות. מבטו של האדם הזר אותו לא זיהיתי בהה בי ותחושת מבוכה השתלטה עלי, העברתי את מבטי מהאדם הזר לרון והוא חייך חיוך מעודד ועדין "אפשר לצאת, הם הלכו" רון אמר בעידוד ואחזתי את ידי בשלו ונימנעתי מלהביט שוב באותו זר שלא מסובב את מבטו ממני. מה נסגר איתו?
רעש, שקט, רעש ושוב שקט מעיק חזר ברגע שיצאנו מפתח הבית של מוניק לכיוון רכב שחור וגדול. כל האנשים שרון אמר לי לבטוח בהם לא הורידו את עיניהם ממני ולא הבנתי למה. אולי כי הם חושבים שאני הבת זוג של רון? לא. אין מצב.
עליתי יחד עם רון למושב האחורי ואחזתי חזק בזרועו, הפחד לא עוזב. "לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי כשהרכב הניע והתחיל לנסוע למחוץ לעיר, למקום שאני לא מכירה.
"למקום שבו לא יפגו בך" אמר והבל פיו החם ליטף את פני ברוגע. משהו בקול שלו, בפנים ובגוף שלו נותן לי שלווה, ביטחון והקלה.
כל משך זמן הנסיעה ניסיתי לעצום עיניים ולהרגע אך כל פעם עיני דימיינו את הזוועות ופשוט העדפתי להתבונן ברון. המראה שלו היה רציני וזרועו עטפה את זרועי.
ירדנו מהרכב לכיוון מקום לא ידוע. כל הדרך בקושי יכולתי להבין היכן אני עומדת ולאיפה אני נכנסת. נתמכת ברון שיוביל אותי למקום.
כשהגענו גופי נתקע במקום.
ילדים, תינוקות, הורים ומבוגרים יחד נמצאים תחת קורת אדמה אחת. המקום נראה שהוא נמצא תחת האדמה אך לא נראה שזה מפריע להם ממש. חיוכים וצחוקם של ילדים נשמע מכל עבר, כאילו אין להם שום דאגות וחייהם מדהימים.
זוג מבוגרים מביט בי ומתחיל למחוא לי כפיים, הבטתי בהם בחוסר הבנה וכך גם בכל האנשים שחיו שם שהחלו למחוא לי. למה לי? או שזה אולי לרון?
רון משך אותי ממקומי לעבר חדר מסויים שנראה כמו חדר ישיבות, שם אני רואה אישה שלא נראת מבוגרת וגם לא נערה צעירה עם גבה אלי.
גופה נראה מתוח וכך גם פניה כשסובבה את גופה אלי אך ברגע שעיניה נפגשו עם שלי, עיניה הפכו לנוצצות, חיוכה עלה לפניה ושבילי דמעות נוצרו על פניה.
היא התקרבה אלי במהירות ואחזה בפני. היא חיבקה אותי ושוב הביטה אל תוך עיני, חוקרת ובוחנת את כל מחשבותי ואת רגשותי, מי היא?
"את שבת אלי! הבת שלי שבה אלי" אמרה בהתייפחות והתרחקתי ממנה במהירות. מה?! היא אמא שלי?
"את לא יכולה להיות אמא שלי" אמרתי בקול צורם, גופי עוד רגע נופל על הרצפה כשאני בוחנת את גופה ותווי פניה. אנחנו דומות ואני יכולה לראות את האפשרות הזאת שהיא אמא שלי אך מוחי לא מעכל את מה שקרה לפני שעה ועכשיו? עכשיו אני בטוח לא מצליחה להבין.
"אמא שלי עזבה אותנו" אמרתי כשדמעה אחרונה יוצאת מעיני "זאת בדיחה נכון?!" התחלתי לצעוק ורון ניגש לדלת הישיבות לסגור את הדלת כדי למנוע מאותם אנשים שגרים פה לבהות בי בתדהמה.
תגובות (0)