קטע שכתבתי על הסיפור שלי מרעיון שעלה לי לראש (עלול להכיל ספויילרים!)

אני יודעת שזה נדוש לומר את זה, אבל זה מה שבאמת קרה, וככה הסיפור התחיל.
ישנתי במיטתי החמימה, מתחת לשמיכת הפוך ההפוכה שלי, מנסה להתרכז בשינה במקום בקור המקפיא שהגיע מבחוץ באותה תקופת חורף שלפעמים אהבתי ולפעמים לא.
הייתי לבד בדירה. זה היה היום החופשי שלי מהעבודה, ומירה ואנה יצאו לעיסוקים השונים שלהם. אני- אני העדפתי להמשיך לישון.
חבל מאוד שהעדפה שלי התנפצה לרסיסים כששמעתי קריאות מבחוץ שבתוך החלום שלי חשבתי שהגיעו מדמיוני, ורק כשצפצופי ההתרעה הגסים של המכונית שחנתה על יד שביל הגישה לבניין הנמוך בו גרנו, סוף כל סוף הבנתי שמשהו באמת קורה.
התרוממתי והשתדלתי להתעלם מהקור החיצוני ומהחום הפנימי שהשפיעו זה על זה וגרמו לי להרגשה לא ממש נעימה, והעפתי מבט מבעד לחלון החדר שהיה ממוקדם בדיוק מעל המיטה שלי.
לא האמנתי שהצפירה הזאת מכוונת אליי.
לא ציפיתי לאף אחד, ובטח שלא למישהו שיש לו די כסף כדי לרכוש מכונית, או אפילו לשכור אחת, מבלי למשכן כמה נכסים.
הבחור הצעיר עמד על יד המכונית השחורה שאת הדגם שלה לא זיהיתי. ככה אני, לא ממש מתעניינת בסוגים, בעיניי כל מכונית נראית אותו הדבר, ובכלל, כל העיקר בה היא שתיסע, אז למה להתייחס למיתוג?
אבל כמו תמיד, אני גולשת לנושאים אחרים, ובפעם הזאת באמת שכמעט ולא הצלחתי.
הלב שלי קפץ במקומו.
כמה זמן לא יצא לי לראות את הפנים שלו. הוא בהחלט היה נראה בוגר יותר. טוב, כך גם אני. אחרי הכל, הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה כשהייתי בת שבע-עשרה, והוא עשרים ושלוש.
הוא הרכיב את זוג משקפי השמש הגדולים והכהים שלו, אלה שהרכיב בפעם הראשונה שנפגשנו, כאשר הגעתי עם אבי לעיירה בה גר בחיפוש אחריו. בחיי, זו הייתה הרפתקה לא קטנה אז, אבל גם די קצרה, ועדיין הייתה לה הרבה משמעות. מדהים איך כמה שעות יכולות להרגיש כמו חודש.
עורו היה בהיר אך לא חיוור מספיק כדי לעורר בי חלחלה, ושיערו החום היה הרבה יותר קצר מהפעם האחרונה בה ראיתי אותו, וממש לא הקרין בשבילו את מראה האל שתמיד תויג לו.
עיניו היו כחולות ובהירות כמו שמי הבוקר. רק מי שבאמת הסתכל עליו מקרוב היה יכול לדעת את זה, כי בדרך כלל, הוא הרכיב את אותן משקפי שמש שהגנו עליהן.
"מיה!" הוא קרא אליי, והסב את תשומת ליבי עוד יותר, כאשר אימת את מחשבתי לגבי הזהות שלו. "אני צריך שתרדי לכאן!"
"זה השלום שלך?" התלוננתי בעצבנות לגיטימית. הסטתי את מבטי אל עבר שעון הקיר שבחדר והמשכתי לומר. "עכשיו שבע בבוקר!"
"זה דחוף!" הוא היה נשמע רציני, מאוד רציני.
"עד כמה רציני?" השתדלתי שלא לדאוג.
"מאוד." הוא תמצת, ואז הסב מבטים חטופים לצדדים. "תתלבשי ותרדי הנה, זה דחוף וזו שיחה של ארבע עיניים, לא של רחוב שלם."
נאנחתי מבלי שישים לב. "כדאי לך שזה יהיה טוב." מלמלתי בשקט והתארגנתי הכי מהר שיכולתי. למרות שאני תמיד מתעקשת ללבוש את הבגד המתאים ביותר לאותו יום, שיתאים בעצמו לכל שאר האביזרים שלי, הפעם בקושי התייחסתי לזה.
שנאתי את זה.
שנאתי את ההרגשה הזאת שממש לא אכפת לי מה קורה. אם זה היה אדם אחר שעומד בפתח, אני לא יודעת, טנא או קאלין, בשמחה הייתי מתעכבת בשביל להיראות טוב, כמו שאני אוהבת, אבל בשבילו… לא מצאתי את הטרחה.
לבשתי את הבגדים הראשונים שמצאתי בארון, שלשמחתי דווקא היו בסדר ביחד, אמנם לא ממש מושלמים. נעלתי את המגף החום השני בעוד קפצתי על הרגל השנייה לכיוון הדלת. אפילו לא התייחסתי לכך שלא שטפתי פנים או צחצחתי שיניים, לא התאפרתי בעדינות או סירקתי את השיער, רק לקחתי את הטלפון הנייד ואת המפתחות ונעלתי את הדלת אחריי כמה שיותר מהר כדי שלא אתעכב להגיע אליו.
"היי!" הוא קרא אליי בחיוך ברגע שיצאתי מהדלת הראשית של הבניין.
התקדמתי לעברו במהירות ולא טרחתי להשיב לקריאתו. יחסית לדרך בה נפרדנו, הוא היה נראה די שמח לראות אותי.
"טיר." פניתי אליו בשמו.
"את עדיין יכולה לקרוא לי טיראן." הוא הודיע בחוסר רשמיות.
"אני מעדיפה טיר." השבתי, וראיתי את האכזבה על פניו שניסה להסתיר.
"טוב, בואי. תיכנסי." הוא פתח את דלת הנהג שלצידה עמד ונכנס למכונית. אני עמדתי ולא עשיתי כבקשתו. במקום זאת התכופפתי אל חלון הדלת של המושב הקדמי הימני וחלון הזכוכית נפתח לפניי. הוא הסתכל עליי וחיכה.
"אתה חוטף אותי בנימוס?" שאלתי אותו, מנסה להבין מה קורה, ונזכרת שחוסר וודאות זה חלק מהמשפחה, ושאני לא יכולה להתלונן על כך.
"אני אסביר לך בדרך, כדאי שתיכנסי, אסור לנו לבזבז זמן." הוא הסביר.
"לבזבז זמן? עכשיו שבע ורבע בבוקר." אמרתי. "תסביר לי מה קורה ומה אתה עושה כאן."
"זה ייקח יותר מדי זמן." הוא התעקש שלא לומר.
"תפנה זמן, יש לי מספיק." אמרתי. "או שאני לא באה."
הוא נאנח והשפיל מעט את ראשו כי ידע שאני רצינית מאוד.
"אעניין אותך בעזרת שאלה- מתי הייתה הפעם האחרונה שראית את אבא שלך?"
"שלשום בערב." השבתי. "למה אתה שואל?" הוא לא ענה, ואני הבנתי בחוסר רצון על מה הוא מדבר. "משהו קרה?" שאלתי בדאגה.
"אני לא בטוח." הוא הודה. "בגלל זה באתי אלייך."
"בגלל מה?"
"בגלל שהם נעלמו."
"מי נעלמו?"
"כולם." ענה. "המשפחה שלנו. נעלמה."
"זה בלתי אפשרי." התקשיתי להאמין. אם באמת היה קורה משהו, רק למישהו מהמשפחה, היה רעש גדול לגבי זה, והיה קרב שיסגיר זאת.
"תיכנסי למכונית." הוא ביקש, והפעם עשיתי כבקשתו. התיישבתי וחגרתי את חגורת הבטיחות, והוא החל בנסיעה.
"על מה אתה מדבר?" המשכתי לנסות להבין.
"אני גר בארמון עכשיו, זה את יודעת, ואני לומד להיות האל שאני צריך להיות." הוא החל לומר.
"בסדר, אבל איך זה קשור?" התבלבלתי במעט רוגז.
"אני גר שם כבר כמה שנים, וזו הפעם הראשונה שהמקום הפך שומם לגמרי."
"שומם?" כיווצתי עיניים בבלבול ודאגה.
"ריק. בכל מקום." הוא אמר. "בארמון. בחצרות. באמפיתיאטרון. בזירה. בשער. חיפשתי בכל מקום במשך שעות, ואין זכר לאף אחד."
"אולי, אולי יש איזו התכנסות חשובה?" ניסיתי להרגיע את חשדותיו.
"המלך היה אומר. ויותר מזה," הוא הסביר. "גם אבא שלך נעלם."
"איך אתה כל כך בטוח?" שאלתי.
"הקסם כאן. הוא דועך." הסביר.
"איך זה בכלל אפשרי?" המשכתי שלא להבין.
"אני לא יודע. אבל הוא לא נמצא כאן, בממלכה הזאת, או בממלכה שממנה באנו. אף אחד לא נמצא, בשום ממלכה."
"ומה אתה רוצה ממני?" שאלתי.
"זה לא ברור?" הוא שאל. "את היחידה, חוץ ממני, שלא נעלמה."
"אתה בטוח שאת לא פרנואידי?" שאלתי.
"אני האל של המלחמה והצדק." הוא הזכיר לי. "אולי לא נולדתי ככה, אבל אני יודע מתי קורה משהו רציני."
"בסדר." החלטתי לקבל את טענותיו. "אז לאן אתה לוקח אותי?"
"לתחנה הראשונה." הוא השיב, וכמו תמיד, אילץ אותי לגלות מה זה אומר בעצמי.