רוחות | Winds – פרק מספר 3

עצמתי את עיניי.
חיכיתי שהרוח תסחוף אותנו לעבר או לעתיד, אבל שום דבר לא קרה.
ידי עדיין החזיקה בידה הרועדת של ביאנקה, וכשפקחתי את עיניי ראיתי שאנחנו עדיין עומדות באמצע הכביש, בהובר סיטי.
מבלי לחשוב הרבה, גררתי את ביאנקה אל המדרכה, הצבתי אותה מולי, והבטתי בה במבט כועס. ביאנקה השפילה את מבטה לרצפה, מחכה לנורא מכל שיבוא.
"מה…מה בדיוק חשבת לעצמך?" ניסיתי להישמע רגועה.
שתיקה.
"תסתכלי עלי."
היא הרימה את ראשה, והסתכלה עלי בעיניים שבורות.
"את צריכה להתגאות במייקל. הוא מה שתמיד אמרנו- גיבור. ועכשיו גם שאר העולם יודע זאת. גם אני איבדתי אח, ביאנקה. אוליבר היה רק בן תשע כשנבחר, ואני צריכה לעבור ליד החדר הריק שלו כל יום בידיעה שאין שום דבר שיכולתי לעשות. אבל אני לא מתנהגת בטיפשות ומקריבה את עצמי!" רגשות של כעס ועצב התערבבו בתוכי. בעיקר כעס על עצמי.
"אני…" אמרה ביאנקה בלחש, "אני מצטערת."
היא ניגבה את הדמעות ונשמה נשימה עמוקה.
"בנות?"
שמעתי קול בא ומתקדם מאחורי.
"מה אתן עושות בחוץ? אתן יודעות שזה מסוכן."
הקול היה של אלפרד, והוא הביט בנו בבילבול.
"חשבתי שאמרת שלא יהיו היום רוחות." אמרתי עם טיפה של כעס בקולי.
"כנסו פנימה. נדבר שם."
נכנסנו אני, אלפרד וביאנקה אל תוך בניין העירייה, ועמדנו ברחבה הריקה שבין כל החדרים.
אלפרד שבר את השתיקה הרועמת, והתחיל להסביר.
"לאחר דיון ארוך עם הרוחות, סיכמנו עוד פעם על יום בלי לקיחת אנשים," אמר בקול עייף, "אבל בזמן האחרון משהו גורם להן לשבור את ההסכם… והן לא מוכנות להסביר למה. הטענה היחידה שלהן היא שעל בני אדם אסור לסמוך".
כשהסתכל עלי עיניו הפכו לעצובות. כמעט מרחמות. אבל למה?
"אליה? מה כולכם עושים כאן בשעה כזו?"
אמא יצאה מחדר השמאלי למשרדו של ראש העיר. היא עבדה בתור היועצת האישית שלו, ואת רוב היום שלה הסתגרה בתור משרדה.
אמי הייתה בעלת שיער גלי-מתולתל בגוון חום,עור חיוור ועיניים בצבע ירוק זית. לאמא שלי היה קול סמכותי, ומלא ביטחון, כך שאפילו במצבים שיכולים לשבור אותה- היא לעולם לא הראתה זאת.
"בואו, כנסו."
להיכנס למשרדה היה כמו להיכנס למשרד המנהל- על שולחן העבודה נחו מחשב, לוח שנה וערימת דפים מבולגנת. המשרד היה מרווח,מאחוריה היה חלון גדול -סגור כמובן, ולידה ספרייה מגוונת בספרים.
סיפרתי לה את כל מה שקרה, משיעור היסטוריה ועד הרגע בו נכנסנו למבנה. לא ציינתי את מה שביאנקה עשתה, כיוון שזהו מעשה אבל, וכמה שאגיד לעצמי שזה טיפשי ומסוכן- אין לי את הזכות לשפוט.
כשסיימתי, אמא התקשרה להוריה של ביאנקה, על מנת שיאספו אותה בבטחה הביתה.
אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה ומבטים עויינים בין אמא לאלפרד בלי סיבה מוסברת, הגיעה אמא של ביאנקה- אישה עגלגלה עם שיער שחור כמו של ביאנקה, ושתיהן הלכו לדרכן.
"אליה, את תחזרי לבית הספר ותמשיכי ללמוד כרגיל. בסדר?" אמרה אמא.
"בסדר."
יצאתי מהמשרד, אבל אלפרד נשאר בפנים. הדלת נסגרה, וכשהייתי מוכנה ללכת חזרה לבית הספר, שמעתי וויכוחים מהמשרד.
במקום להקשיב לוויכוחים ולהתנהג כמו אדם סקרן באמת- החלטתי שזהו לא מענייני, והלכתי חזרה לבית הספר.
שאר היום עבר בקלילות, ואני נותרתי שקטה, ומהורהרת.
מה גורם לרוחות לשבור את ההסכם?
הלימודים נגמרו כשסוף שיעור אנגלית הגיע, וכולם היו בדרכם למדרגות המובילות החוצה.
אני, כהרגלי, נשארתי כמה דקות לאחר הצלצול על מנת לא להירמס תחת רגליהם של התלמידים המחפשים חופש.
"ביאנקה בסדר?" אמר מארק מאחורי.
"כן…דברים כאלה קורים בתכיפות רבה מידי בעיר הזאת."
עיניו השחורות כבר שחכו מתקווה, ושיערו הכהה רק הדגיש את עיניו.
"איך יש כאן קליטה?"
"העיר נבנתה עם התקנים מיוחדים שמקושרים ללווינים. במקרה חירום,נוכל לתקשר אחד עם השני גם כשאנחנו כאן." אמרתי כאילו הדבר מובן מאליו. מה, מחוץ לעיר אין קליטה מתחת לאדמה?
הלכנו יחדיו אל עבר היציאה, ומארק נצמד אלי כדי לא לאבד את הדרך.
בסופו של דבר נפרדנו שנינו ביציאה מבניין העירייה, והלכתי הביתה.
עברתי דרך גן השעשועים הנטוש- אף הורה בעיר לא הסכים לסכן את ילדיו, תוך כדי הליכה על המדרכה הסדוקה, ובסופו של דבר הגעתי למבנה בעל שתי קומות, עם גדר פשוטה המקיפה אותו ופרחים צהובים בחצר.

הבית שלי.

נכנסתי אל תוך הבית הריק, וחיממתי לעצמי מרק. עליתי לחדרי כדי להניח את התיק, כשקופסא מלבנית בצבע בז׳ תפסה את עיני. ניגשתי אליה, וראיתי פתק קטן מונח עליה.
׳מזל טוב. שמרי עליה בכל דרך אפשרית ואל תסירי אותה ממך.׳
מוזר. יום הולדת השבע עשרה שלי חל לפני שבוע.
פתחתי את הקופסא ונגלה תליון כסוף,עם קצה אבן חן כחולה מדהימה בצורת טיפה. הסתכלתי קרוב יותר, והיה נראה שצללים זזו בתוכה. כנראה בגלל האור.
אבל ממי המתנה?
מאמא ואבא בטוח שלא, וביאנקה נתנה לי ספר ליום הולדתי.
המתנה לא הגיעה לחדרי בטעות. ידעתי שהפתק מכוון אלי.
לאחר היסוס קטן, ענדתי את התליון על צווארי והבטתי במראה.
זה יפייפה…אני יפייפיה.

ירדתי למטה וראיתי את אמי מניחה את המרק החם על השולחן. מבטה עבר מהמרק אל התליון-ונשאר שם.
"מאיפה התליון?" היא שאלה בתוקף.
"הוא היה בחדר שלי, עם פתק שכתוב בו מזל טוב." ולא הרחבתי עוד.
היא ניגשה יותר קרוב ונגעה בתליון. עינייה עברו מבילבול לעצב והכחשה.
"לא..לא.." אמא מלמלה לעצמה.
"משהו קרה?"
"התליון הזה…אני אחזור עוד מעט." אמרה בתוקף.
אמא יודעת מהו התליון הזה וממי הוא- רק שהיא לא הייתה מוכנה לספר לי.
פתאום הרגשתי חזקה יותר, וחושי הפכו לחדים יותר. או שזו סתם תחושה.
התיישבתי והתחלתי לאכול את המרק, מבלי לדעת שמחר הכל ישתנה.

ולא בהכרח לטובה.