רוחות | Winds – פרק מספר 4

סיימתי לאכול את המרק, ועליתי לחדרי.
אמא עוד לא חזרה וכך גם אבא.
עד מלפני שנה השעה הזאת בבית הייתה השעה הפעילה, והחמימה ביותר. אני ואוליבר נהגנו לשחק בתופסת ובמסירות בתוך הבית, ואמא תמיד אמרה לנו כמה זה מסוכן ושמשהו עלול להישבר. כשאבא חזר מהעבודה אוליבר ישר קפץ עליו עם חיוך גדול ומאושר על פניו.
אבל עכשיו אוליבר איננו, אבא מקדיש את עצמו יותר לעבודה, ואמא….אני לא באמת יודעת מה קרה לה. מאז שאוליבר נבחר היא יוצאת הרבה החוצה, ועינייה אבודות.
נשארתי לבד.
השעה הייתה מאוחרת, והתחלתי להתארגן. לפני שנכנסתי למקלחת הורדתי את התליון, הנחתי אותו בתוך קופסאת הבז׳- ותוך רגע כל התחושות החזקות נעלמו, והרגשתי פגיעה יותר.
השתדלתי לא לבזבז יותר מידי מים חמים, והתקלחתי בזריזות. הפיג׳מה נחה על סל הכביסה, והאדים כיסו את המראה.
אחרי עשר דקות של התארגנות נוספת יצאתי מחדר המקלחת ושמעתי נקישות בדלת הכניסה. ירדתי במדרגות, והנקישות רק התחזקו.
"אני באה!" צעקתי אל עבר הדלת.
פתחתי את הדלת, ודמותה הכועסת של אימי נכנסה הסערה הביתה.
"מה קרה? איפה הייתי?" שאלתי בתמיהה.
"תעלי לחדר שלך, ולכי לישון. תוודאי שהחלון סגור היטב." היא אמרה עם הגב שלה אלי.
בלי וויכוחים עליתי לחדרי, נשכבתי על המיטה, ומבלי לשים לב- נרדמתי.
*******
הבוקר התחיל כשהשעון המעורר צילצל בקול והקפיץ אותי מהמיטה.
ממתי יש לי שעון מעורר?
התארגנתי בזריזות וירדתי במדרגות כשבידי השעון המעורר, וראיתי את אבא מכין קפה בעוד אמא יושבת על יד השולחן ואוכלת ארוחת בוקר.
"מה זה?" שאלתי את שניהם כאשר השעון המעורר מונף למעלה.
"שעון מעורר." ענה אבא.
"אני יודעת," אמרתי, "אבל מה זה עושה בחדר שלי, כמעט מעיף אותי מהמיטה?"
"זה שם כדי להעיר אותך, וזה עושה עבודה מצויינת." אמר וחיוך גדול התפרס על פניו.
לא יכולתי שלא לחייך גם אני, ועליתי חזרה לחדרי כדי להניח את השעון המעורר במקומו.
שמתי לב לקופסאת הבז׳ שנחה על השולחן מאז אתמול. ניגשתי אליה, והתליון היפייפה נשאר במקומו. ענדתי אותו רק בשביל התחושה שאהבתי, אבל הוא היה מתחת לחולצה, כך שאף אחד לא יראה אותו.
ירדתי למטה, מניחה על עצמי את התיק ופותחת את דלת הכניסה כשיד גדולה תופסת אותי בכתף.
"מה עם ארוחת בוקר?" אבא שאל אותי, מונע ממני לצאת החוצה.
מסיבה מסויימת, לא היה לי תיאבון. חוץ מזה, אם אני אתחיל לאכול אני בטח אאחר לבית הספר. עוד הפעם.
"אני לא רעבה."
"בסדר, אבל אם תיכשלי במבחן שיש לך בבוקר, זה על אחריותך."
צחקקתי ויצאתי החוצה.
אחרי כמה מטרים בודדים של הליכה מהבית, שמעתי את אמא קוראת לי מרחוק.
"אליה!"
כשהיא הייתה במרחק של צעד וחצי ממני, היא הושיטה אלי כריך.
"שחכת את זה בבית," אמרה ובלי אזהרה מוקדמת חיבקה אותי חיבוק חזק.
"תהיי זהירה. בבקשה" התחננה אל תוך אוזני.
זהירה ממה? מבית הספר?
הכנסתי את הכריך לתוך התיק, וראיתי את אלפרד משקיף מרחוק. אמא כנראה גם שמה לב, ונעצה בו מבט.
"אולי…אולי תישארי בבית היום?" היא תפסה בידי בחוזקה, וקולה נשמע שבור.
"אמא? מה קרה?"
"בתחזית אמרו שהיום החורף מגיע. לא כדאי להסתכן."
"פחד רק מחליש אותנו. חוץ מזה, יש לי היום מבחן ובקצב הזה אני אאחר לבית הספר," אמרתי ושיחררתי את ידי מהאחיזה של אימי.
"להתראות."
הלכתי בצעדים גדולים לבית הספר, ואז קרה הדבר הכי מוזר ולא הגיוני שיכול לקרות.

הרגשתי לראשונה את הרוח מלטפת את עורי.

ערפל החל להתאסף סביבי, והזמן נעצר. אמא הייתה עם ידה מושטת קדימה כדי למנוע מהדבר לקרות, אבל נשארה ללא תזוזה. אלפרד נותר עם מבטו רגוע- רגוע מידי.
התחושות החזקות בבטני אמרו לי לברוח, אבל מעולם לא הרגשתי תחושה כזאת. הרוח ליטפה בעדינות את עורי, והעיפה את שיערי לצדדים. עצמתי את עיני כדי להתענג על כל רגע, אבל קול עמוק הפסיק מיד את תחושת החופשיות שבי.
"פקחי את עינייך."
וכך עשיתי. דמות של אדם בוגר וחסון עמדה מולי, אבל לא סתם אדם. הדמות הייתה מטושטשת, ובמבט חד יותר ניתן היה לראות רוחות קטנות הבונות את צורתו.
זה לא אדם. זו רוח.
"מה אתה רוצה ממני?"
זאת שאלה מטופשת. למה שאלתי אותה בכלל? הרי זה ברור שהוא ישלח אותי לעבר או לעתיד בלי שום סיבה מוצדקת.
"התליון," אמר הגבר- רוח, "הראי לי אותו."
בלית ברירה, הוצאתי את התליון ממתחת לחולצה, ובעדינות הנחתי על חולצתי.
"איך ידעת שיש לי אותו?"
"בלעדיו לא היינו מתקשרים." אמר ומיד החליף נושא, "בכל מקרה, אני מניח שיש לך שאלות."
כל כך הרבה שאלות בערו בתוכי, אבל רק מילה אחת נפלטה מפי.
"למה?"
"תוכלי להיות יותר מדוייקת?"
"למה יש ׳נבחרים׳? למה אתם שולחים אנשים לאן שאתם שולחים אותם?" אמרתי בנשימה אחת, ולא הפנתי את מבטי מהגבר-רוח.
"אני מניח שלך אנו יכולים להסביר." אמר והתחיל לספר.
"לפני שנים רבות משתוכלי לספור, האנשים הקדומים כרתו ברית עם רוחות הטבע, ולרוחות ניתן החופש. ההבטחה של בני האדם לחופשיות הרוחות רוכזה בתוך אבן אופאל עתיקה, ומאז חיו הרוחות ובני האדם בשלום. האבן חולקה לפי איזורי הרוחות, ומוקמה באיזורים שונים.
"לפני כחמישה עשורים הוקמה קבוצה מחתרתית שמטרתה לשבור את החופש של הרוחות."
"למה?" קטעתי את דבריו.
"לרוחות יש כוחות אפלים נסתרים, וכמעט מעולם לא השתמשנו בהם. הקבוצה המחתרתית הזו קבעה כי לא ניתן לדעת אם הרוחות אי פעם ימרדו, ולכן צריך לקחת מאיתנו את החופש. לאחר חיפושים רבים, הקבוצה מצאה חלק מאבן האופאל, וכדי להשבית אותה הם שמו אותה בתיבה מיוחדת שעשויה משקרים ואפלה.
"חלק האבן שהם כלאו, משתייכת לאיזור הרי וושינגטון, ואם לדייק- לעיירה הנקראת הובר סיטי." אמר והמשיך להביט בי.

רק כשהפסיק את דבריו שמתי לב שהזמן עדיין קפוא. הזמן קפוא אבל הרוח סוערת.

"כשחלק מהאבן נאטמה," אמר והמשיך, "הרוחות הרבות ששהו כאן נכלאו. מאז, אנו בוחרים אנשים אשר יבנו את ההיסטוריה ואת העתיד, כדי להגיע לנקודה אחת- נקודה בה נקבל בחזרה את החופש המגיע לנו."
המשכתי להקשיב לו.
"וכאן את נכנסת לתמונה, אָלִיה."
הבטתי בו וקימטתי את מצחי. איך אני בדיוק קשורה לזה?
"את שונה מאחרים. יש בך חמלה, והבנה. את נועדת להיות גיבורה."
נחירת צחוק נפלטה מפי, והגבר- רוח הביט בי במבט שואל.
"אני? גיבורה?"
"כן, את. את תישלחי לעתיד, ותחזירי לנו את האבן שתשחרר אותנו ואת אנשייך."
הוא אמר זאת בביטחון רב, כאילו הוא באמת מאמין שאני אצליח להחזיר את האבן.
"ואיך בדיוק אני אצליח לעשות את זה? אין לי שום מושג היכן האבן נמצאת, ומשהו אומר לי שגם לכם לא."
הוא הביט בי במבט משועשע, והושיט לי דף מקופל.
"בדף הזה ישנם שמות של אנשים שיעזרו לך, ובדרך תפגשי אדם שיהיה לצידך בכל מסעך. אני מבטיח לך, לא תישארי לבד."
החזקתי את הדף חזק, מפחדת להסתכל עליו.
"בהצלחה, אָלִיה הלט ווטסון."
ובאותו רגע, הזמן חזר לקדמותו.
שמעתי את אימי צועקת לעברי, את העלים מרשרשים. אך כשדמותו של גבר- הרוח התפוגגה, הבחנתי באלפרד מהנהן לעברי, ולפתע משב רוח חזק פגע בגבי,העיף את שיערי קדימה, ודחף אותי לעתיד.

******

למשך כמה שניות הייתי רוח.
פשוט רוח שנשבה קדימה.
נחתתי על ברכיי נושמת בכבדות, ושמתי לב שאני לא היחידה בסביבה. למעשה, הקהל הסואן שמסביבי לא איפשר לאדם לחשוב בשקט.
עמדתי על רגליי, וראיתי מסביבי בניינים מוארים בשלל צבעים, מסכים בכל מקום, ומכוניות.
הרבה מכוניות.
הרעש היה נוראי, וסתמתי את אוזניי עם ידיי, אך זה לא עזר. נדחפתי בין המון האנשים ולמזלי התגלתה סמטה ריקה בקצה הרחוב, וישר רצתי אליה.
השמש זרחה במרכז השמיים, אך מרוב הבניינים בקושי ניתן היה לראות אותה.
בקצה הסמטה עמדה חומה, ועם גבי אליה הלכתי אחורה כך שפני מופנות אל עבר הקהל ההולך.
הרגשתי חריגה.
כל האנשים לבשו בגדים קצרצרים בצבעים זוהרים, ושיערם היה בשלל צבעים. בחור אחד היה בעל שיער שאורכו עד הכתפיים, וצבעו היה סגול עם פסים שחורים. הוא לבש גופייה לבנה עם גולגולת, ומכנסיים צמודים.
המשכתי ללכת אחורה, ולפתע נתקלתי בגוף מוצק.
כשהסתובבתי, ראיתי בחור בערך בגילי, שנראה…פשוט ונורמאלי.
יחסית לאנשים שבחוץ, כמובן.
שיערו היה שחור כמו אפילה המורם כלפי מעלה כאילו רק התעורר, ופס אפור באמצע.
לא, אין מצב שזה פס אפור טבעי. הוא צעיר, כמוני.
עיניו היו אפורות, התואמות לפס שבשיערו, ובגדיו שחורים ופשוטים.
"אני מצטערת." מילמלתי.
"הלכת לאיבוד?" שאל וקולו התנגן באוזני.
"אני…כן. איפה אני?" שאלתי.
חוק ראשון שלימדו אותנו בבית הספר למקרה שניבחר הוא לוודא מיקום.
הוא הביט בי במבט מבולבל. "ניו יורק."
"ואני יודעת שזה ישמע מוזר, אבל מה השנה עכשיו?"
חוק שני- לוודא שנה.
"עכשיו השנה היא 2092. את בסדר?" שאל במבט מבולבל עוד יותר.
76 שנים??
נותרתי המומה.
הוא בחן אותי, ומבטו הפך ממבולבל להמום.
מה? כל מה שלבשתי היה ג׳ינס כחול עז, חולצה אפורה ומעל סוודר סגול עדין עם תיק בית ספר תלוי על כתפיי.
נורמאלי מידי.
נורמאלי בשבילי, אבל בשביל הנער אני כמו חייזר שנחת במהחלל החיצון.
"את…את אחת מהם." אמר ומבטו התמקד בעיני.
"אחת ממי?"
"אגדות אומרות שישנם אנשים שבאים מהעבר או מהעתיד ושהם נשלחו על ידי רוחות…אבל ברור שכל זה שטויות." נשמע כאילו הוא לא מאמין לדברי עצמו.
האנשים האלה, אנשי העיר שלי.
"אני בסדר גמור. אָלִיה הלט ווטסון," הושטתי את ידי אליו, "אבל אתה יכול לקרוא לי אָלִיה."
הוא הושיט את ידו אל עבר ידי ולחץ אותה.
"רייבן פארקר. אבל את יכולה לקרוא לי ריי."