רוחות | Winds – פרק מספר 5

הלכנו בשבילי הרחוב, מנסים לא להיתקל באנשים הצבעוניים שמהלכים מבלי לשים לב לדבר.
"האנשים, והרוחות…אלה לא אגדות. האנשים באמת נשלחו על ידי הרוחות, ואני אחת מהן." אמרתי בלי לחשוב הרבה, מקווה שלא יחשוב שאני סוג של מטורפת.

למה אני מספרת לו את האמת עלי?

זה כנראה בגלל שאני חושבת -או יותר נכון מקווה- שהוא יהיה האדם שילווה אותי במסע שלי. ריי נראה כמו נער יציב, ורציני יותר מאשר שאר האנשים שכבר הספקתי לפגוש.
לפני שסיפרתי לו את האמת מישהו התנגש בי, וצחק. צחק עלי. הוא הצביע על שיערי הפשוט וצחק.
ריי משך אותי קדימה, ועל פניו שום סימן משועשע.
"אידיוט…" מילמל, אבל אני שמעתי.

עצרנו, עיניו האפורות מביטות בשלי, וחיוך קטן עלה בזווית פיו.
"ידעתי."
"מה?" איך בדיוק הוא ידע?
"אף פעם לא התייחסתי ברצינות לאגדות, אבל גם לא שללתי אותן. וחוץ מזה, עם איך שאת נראית כל אחד יכול בקלות לזהות שאת לא מכאן. לא מכדור הארץ בכל אופן." אמר בקול משועשע.
"סליחה באמת."
אחרי כמה שניות של מבטים חסרי משמעות, ריי התחיל לדבר.
"קודם נעצור בבית שלי, ונראה איך נמשיך."
ריי התחיל ללכת, אבל אני נותרתי במקומי. "למה אתה מוכן לעזור לי? אתה בכלל לא יודע מה אני עושה כאן."
ריי נעצר והסתובב אלי. שוב פעם יש מן קרב מבטים חסר משמעות, אבל הפעם במקום פרצוף משועשע, ריי נהיה רציני יותר.
"אני מאמין לך אליה, ואני רוצה לעזור. גם אם לא תאמיני לזה, אני חושב שהמסע שלך יהיה חשוב גם לי."
איזה מן בחור פוגש מישהי זרה ומוזרה לחלוטין, מדבר איתה סך הכל חמש דקות תמימות וכבר מסכים להשתתף במסע שאין לו שום מושג עליו?

מצד שני, מה כבר יש לי להפסיד?

התחלנו ללכת, וריי הוביל. מסביבנו בניינים גבוהים, ומכוניות בשלל צורות וצבעים כמו שמעולם לא ראיתי. הכל היפנט וסינוור בבת אחת. הצמחייה פרחה מסביב, אבל משהו בה היה לי חשוד. כל כך הרבה צמחים פורחים ושום מערכת השקייה בסביבה? סביר להניח שניתן היה לראות טפטפות או אנשים שמשקים אותם, אבל כלום.
בזמן שהלכנו התקרבתי לעץ בעל שורש עבה ובהיר, ועלים ירוקים לחלוטין.
זה מזוייף.
העץ עשוי מפלסטיק.
המשכתי ללכת, וראיתי ערוגה קטנה עם פרחים בצבעי הקשת. התקרבתי, אבל היופי של הפרחים מיד נכבה כשגיליתי שגם הם, מפלסטיק.
ריי כנראה שם לב להלם שהתפשט על פניי, ושם את ידו על כתפי.
"אני יודע, זה נורא."
"נורא? אין שום מילים שאני מכירה כדי לתאר את זה. מי מחליף צמחים כה יפים בפלסטיק??"
אם יש משהו שאני זוכרת בבירור משיעורי ביולוגיה, זה את תהליך הפוטוסינטזה. כבר אז זה היה כל כך ברור ומובן מאליו. בקיצור- יש צמחים, ובזכותם אנו נושמים חמצן.
"עם כל עשן המכוניות ובלי צמחים רגילים, איך אתם נושמים אוויר נקי?" שאלתי את ריי.
"תביטי למעלה." אמר והצביע אל עבר השמיים שמעליי.
שמיים כחולים, קצת עננים לבנים פה ושם, ומאווררים ענקיים.

"מאווררים ענקיים??" אמרתי בבהלה.

ובאותו הרגע, ריי התחיל לצחוק. הצחוק שלו היה עדין ופרוע בו זמנית. הוא ניסה להרגיע את עצמו, אך ללא הצלחה.
"אלה- אלה לא מאווררים- מאווררים ענקיים" אמר בין צחוק לצחוק.
יופי, תצחק על הזקנה.
הרבצתי לו קלות בכתף, והוא מיד הרגיע את עצמו, אבל עברו כמה דקות עד שהשתלט על עצמו.
"ההשראה באה ממאווררים," אמר והחניק צחוק, "אבל אלה מכונות שנועדו כדי לסנן את הפחמן הדו חמצני, ולייצר עוד חמצן ראוי לנשימה. כמו צמחים- אבל יעיל יותר. בכל עיר בארצות הברית יש ארבעה ׳מאווררים׳ בארבע קצוות של העיר."
צמחים זה הרבה יותר יפה ממאווררים שתלויים בשמיים.
"שנמשיך?" שאלתי חסרת סבלנות.
המשכנו ללכת, עוברים דרך סימטאות ודרכים ראשיות, דרך גורדי שחקים ובתים עם קומה אחת בלבד.

הכל היה נראה כל כך….חדש.

אחרי עשר דקות הליכה, הגענו לבניין ענק שניצב במרכז עסקים קטן, והלכנו אל עבר הכניסה. בכניסה עמד שומר לבוש בחליפה פשוטה יחסית, ובלי שום שאלות הכניס אותנו פנימה.
נכנסנו אל תוך אולם ענק, בעל רצפה מבריקה ונוצצת, קירות מבריקים גם הם, ומסכי טלוויזיה ענקיים בכל קיר. בפינת האולם היו ספות בצבע שמנת, ושולחן קפה.
בעודי מנסה לצמצם פערים עם ריי, ראיתי שולחן קבלה עם מזכירה אחת, ומולה מסך מחשב. לא, לא מסך רגיל. סוג של…הולוגרמה. שמעתי על הולוגרמה רק בסיפורים.
קצת אחרי שולחן הקבלה ניצבו מולנו שתי דלתות פלדה גדולות, ובניהן שני כפתורים. ריי לחץ על הכפתור העליון, וכעבור כמה שניות דלת הפלדה נפתחה הצידה אל תוך הקיר. מאחורי דלת הפלדה נחשף חדר קטן ומרובע, עם מראה וקירות משיש.
ריי נכנס, אבל נותרתי בחוץ. מה זה?
"אל תגידי לי שבחיים לא שמעת על מעלית" אמר המום.
"מה-מה זה מעלית?" שאלתי.
ריי הכניס אותי פנימה, ולחץ על כפתור שעליו הסיפרה 25.
הדלת נסגרה, והמעלית החלה לנוע כלפי מעלה. הרעידה הקלה גרמה לי לתפוס במעקה שמתחת למראה, וריי צחק.
"מעליות הן כמו קופסאות מפלדה שמעבירות אנשים מקומה כזו אל אחרת, במקום לעלות במדרגות. באמת לא היו לכם מעליות בתקופה שלך?" שאל עם חיוך.
"אין לי מושג. אני גרתי בעיר סגורה כל חיי ושם היו רק מדרגות." אמרתי.
"עיר סגורה?"
התחלתי להסביר לו בקצרה את ההיסטוריה של העיר והרוחות. בזמן שסיימתי, המעלית הגיעה לקומה 25, וריי ואני יצאנו החוצה אל מסדרון ארוך.
כל מה שיצא מפיו היה "ואוו."
הוא הוציא מפתח קטן מכיסו, ופתח דלת לבנה. נכנסתי אחריו, ובהתחלה ראיתי את הסלון הגדול. בשונה מה׳לובי׳ -ככה ריי קרא לזה- הסלון היה פשוט, כהה וחמים. הקירות היו בצבע בז׳ כהה, והספה בצבע חום. באחת הפינות היה אח, אבל בלי אש. מול הספה, הייתה תלויה על הקיר טלוויזיה ענקית, ומתחתיה שולחן ותמונות. קיר אחד היה חלון אחד גדול, והשקיף על העיר.
ריי הלך למטבח, והביא לי כוס מים. לא תיארתי לעצמי כמה צמאה הייתי לפני ששתיתי את כל כוס המים בכמה שלוקים בודדים.
"אתה גר לבד?" ראיתי שהבית ריק מאדם, חוץ ממני ומריי.
"לא, מה פתאום. פשוט ההורים שלי עכשיו בעבודה, ואני בן יחיד."
הסתכלתי על השעון שעל ידי, והשעה הייתה רק 11 בבוקר.
"אתה לא אמור ללמוד בבית ספר בשעה הזאת?"
"את נשמעת כמו אמא שלי," אמר וצחק, "אבל לא. סיימתי את הלימודים שנה קודם."
ניגשתי אל שולחן המטבח, שמתי עליו את התיק שלי ופתחתי אותו. הוצאתי משם את הנייר שהכנסתי מקודם, ורשימת שמות קצרה הייתה כתובה בכתב יד מוכר.
אברהם מייקלסון
ג׳ופרי ניק
אלייז׳ה מיקרוף
ג׳ף אימבל
הנחתי את הדף על השולחן, ובדקתי את שאר תכולת התיק. הכריך עדיין היה שם, ופתאום תקף אותי רעב קיצוני.

כנראה מסע של 76 שנים קדימה לא עושים על קיבה ריקה.

התיישבתי על אחד מכיסאות העץ והתחלתי לאכול את הכריך.
"מה זה?" אמר ריי וחטף את הנייר שעל השולחן.
"דף," אמרתי בין ביס לביס, "עם שמות."
אחרי כמה דקות ריי התיישב לידי, והצביע על אחד השמות.
"ג׳ופרי ניק."
"מה איתו?" שאלתי.
"ג׳ופרי ניק הוא דוד שלי. למה הוא רשום כאן?"
"כמו שאמרתי לך במעלית; האדם- רוח נתן לי את הדף הזה, אמר שהאנשים שרשומים כאן יעזרו לי, ועד עכשיו לא הסתכלתי עליו בכלל. דוד שלך יודע משהו על הרוחות?"
ריי לא ענה. הוא קם מהכיסא בחדות, הוציא את מה שנראה הטלפון שלו -מכשיר בגודל של כף יד ועובי כמעט כמו של נייר- ונכנס לאחד החדרים.
ריי ידע משהו שאני לא.
המשכתי לבדוק את תכולת התיק, ומצאתי את ערכת החירום. מפתיע כמה דברים שנראים לנו רגילים וברורים, הופכים ברגע להיות הדבר הכי חשוב שיש.
הוצאתי את התמונה הקטנה של משפחתי כשריי נכנס למטבח והתיישב לידי.
"המשפחה שלך?" שאל.
"כן. התמונה הזאת צולמה כמה ימים לפני שאח שלי, אוליבר," אמרתי והצבעתי על הילד בן התשע עם השיער החום הפרוע והעיניים השובבות, "נבחר על ידי הרוחות."
"אני מצטער. אי פעם תהית לאן אח שלך נשלח?"
"האמת, שלא." אמרתי.
העדפתי לא לחשוב על זה יותר מידי. מאז שהוא נבחר, המשפחה כבר לא מה שהיא הייתה פעם. רק עכשיו אני קולטת שהתפרקנו. אוליבר והשובבות שלו היה הדבק שחיזק את כולנו, וחיבר אותנו יחד.

אני מתגעגעת לאחי הקטן.

ריי הוציא אותי ממחשבותיי, בחן אותי ודיבר.
"את שונה." קבע עובדה.
"שונה זה טוב."
"לא כאן. לא בתקופה הזאת." אמר ועצב נשמע בקולו.
"למה?"
"תביני, אנשים מפחדים ממה שהם לא מכירים. ככה זה היה ותמיד יהיה. אחת הדרכים להתמודדות עם השונה בימינו זה לצחוק ולהשפיל את השונה, ואת לא רוצה שזה יקרה לך."
בחיים לא חשבתי שבריונות זו דרך להתמודד עם בעיות. אז מה אם אני שונה? זה רק אומר שאני עצמי, ושאין אף אחד כמוני.
אבל אם אני רוצה למצוא את חלק מאבן האופאל ולחזור הביתה אני צריכה להשתלב כאן.
"אז מה נעשה?"
ריי הירהר כמה שניות, ואז ניצוץ של רעיון עלה בעיניו.
"עם הבגדים אין בעיה, אז התחנה הראשונה תהיה המספרה."
"מה הבעיה בשיער שלי?" אמרתי בבהלה בעודי מחזיקה את שיערי בשתי ידי.
"הוא פשוט מידי," אמר וצחק, "השינויים שנעשה לא יהיו גדולים כל כך. תתפלאי כמה שינוי קטן משפיע על הכל."
הוצאתי את הארנק מערכת החירום, ונחו בו רק כמה שטרות של 50 דולר. אם להתחשב באוכל, לינה ובדברים נוספים, אני לא בטוחה שישאר מספיק כסף בשביל תספורת.
"אני לא חושבת שיש לי מספיק כסף בשביל תספורת, ריי." אמרתי לו והבאתי לו את הארנק.
כשפתח אותו, עיניו תוך רגע נפקחו בפליאה.
"את צוחקת עלי…" אמר והביט בי, "יש פה מספיק בשביל עשרות תספורות!"
"מה?" שאלתי בבלבול. "איך 150 דולר יספיקו?"
"150?" שאל, "או נכון, את באת משנת 2016…" אמר ושם את ידו על מצחו.
"אז ככה," אמר, "בקצרה- הכלכלה הסינית נפלה במהלך השנים, וארצות הברית הרוויחה יותר, וכך גם שווי השטרות. לאחר מכן, הכלכלה הסינית לאט לאט השתקמה, השטרות התחלפו, עוד כמה שנים חלפו ועכשיו שטר אחד של חמישים שווה בערך… אלף דולר!"

הבטנו אחד בשני בפליאה, לא מאמינים למה שריי עצמו אמר.
"3000 דולר?!"
ריי הנהן ושם מייד את הארנק בתיק שלי.
"שינוי קטן- קודם עוצרים כדי להחליף לכסף עדכני, ואז מספרה."

*****
עצרנו כדי להחליף כסף, והארנק נהיה כבד יותר. כנראה שמבחינת כסף אני מסודרת.

אחרי כמה דקות של הליכה עצרנו מול חנות, ומעליה שלט זוהר "מספרה".
נכנסנו, ושורה ארוכה של כיסאות ומראות עמדו בצד אחר של הקיר. בצידו השני קיר חלונות, ובפינת החדר קופה. הקופה הייתה בסך הכל מורכבת ממסך מחשב הולגרמי, קופסא מלבנית וקטנה כדי להעביר כרטיס אשראי ותיבה בשביל מזומן.
בחור שנראה באמצע שנות הארבעים לחייו – כנראה הספר- הופיע מולנו, ולו קרחת נוצצת אך זקן קטן ואדום.
הספר הורה לי לשבת באחד הכיסאות המרופדים, והחל לדבר בשקט עם ריי.
התבוננתי במראה, וראיתי את אותה הבחורה עם השיער הגלי בצבע חום אגוז שמגיע עד אמצע הגב, עיניים כחולות עם רמיזה קלה לירוק ושפתיים ורודות.

אותה הבחורה שרק לפני כמה שעות עמדה להיבחן בבית הספר, ולהמשיך לחיות חיים שיגרתיים בעיר סגורה.

אותה הבחורה שעד לפני כמה שעות ענדה תליון טיפה כחולה ונוצצת, מבלי לדעת מה החשיבות שלו.

התליון עדיין תלוי עלי, ופתאום הבחור סובב את כיסאי אליו, וגבי פנה למראה.
"הממ.." המהם לעצמו, "פנים נחמדות, שפתיים מלאות וורודות, עיניים מלאות ניצוץ ו-" השתנק, "שיער חסר חיים ומשעמם! תגידי לי, מתי נולדת? במאה הקודמת??" אמר בקולו הגבוהה להפליא.
הבטתי בריי שישב באחד הכיסאות בעמדת ההמתנה, ושנינו חייכנו חיוך קטן למשמע דבריו של הספר.
"לפי בקשותיו ה -אם יורשה לי להגיד- משעממות של הידיד שלך, אני רק אקצר לך מעט את השיער ואוסיף לך קצת צבע לחיים." את המילים האחרונות אמר בשיעשוע, ואני פחדתי לדעת למה התכוון.
הספר סובב אותי בחזרה כך שפניי אל המראה, הניח מעליי כמו סינר אחד גדול ורך, ושלף מספריים מחודדות.
באותו הרגע, עצמתי את עיניי ושקעתי במחשבות.

כעבור 10 דקות, המון שיער גזור על הרצפה וקופסא שרשום עליה "צבע שיער מזורז- צ׳יק צ׳ק והשיער נפלא!" הספר הוריד ממני את הסינר, וביקש ממני לפקוח את עיניי.
הבחורה שנראתה במראה כבר לא הייתה הבחורה הנורמאלית מהובר סיטי.
הבחורה שנראתה כעת במראה הייתה עם שיער גלי עד הכתפיים, ופס גלי בצידו הימני של השיער בצבע שמזכיר גלקסיה שמורכבת רק מהצבעים כחול וירוק, וניצוצות כוכבים.
"זה…זה נחמד." אמרתי ולא ידעתי זאת הייתה טעות גדולה להגיד את זה.
"נחמד? נחמד?!" השתנק הספר ונראה מזועזע מבחירת המילים שלי, "עבדתי על השיער המיושן שלך 10 דקות שלמות! אף ספר אחד לא יכל להפוך את השיער שלך למודרני יותר ממני!"
בלי הרבה מחשבה, ניסיתי לתקן את המצב.
"אני מצטערת. פשוט אין לי מילים לתאר את היופי שעשית לשיער שלי, ועל כך אני מודה לך בכל ליבי." טוב, אולי אני מדברת באופן קצת מיושן, אבל בסך הכל הכוונה שלי טובה.
הספר שנרגע קצת אך עדיין חש פגוע, לקח מאיתנו את הכסף, וכמעט גירש אותנו מהמספרה שלו.
ברגע שיצאנו, אני וריי התפקענו מצחוק.
לא צחקתי ככה מאז שאוליבר איננו.
"ראית את המבט שלו? זה נראה כאילו הוא עמד להתפוצץ!" אמר ריי והמשיך לצחוק.

רק לרגע, שחכתי מכל הצרות שלי.
שחכתי מה המשימה שלי, וכמה אני רחוקה מהבית.
ולראשונה, הרגשתי מאושרת.