שבעת האגמים – הקסם נעלם, פרק 1

וְשִׁלַּחְתִּיו וְלִבִּי בּוֹ מְקֻשָּׁר / כְּלֵב יִצְחָק בְּעֵת אָבִיו עֲקָדוֹ.
מתוך נבואות האבן ג.

"דילגת כאן על איזה סנטימטר וחצי! זאת חייבת להיות מלאכת מחשבת תומי"
"אל תקרא לי תומי, וחוצמיזה איך אפשר להתרכז כאן כשהטלפון כל הזמן מצלצל, למה אתה לא עונה אבא?"
"חנות עתיקות שמחשיבה את עצמה חייבת שיהיו בה שני דברים: אלף- הרבה אבק, ובית?"
"צלצול טלפון בלתי פוסק" תומר ענה בייאוש תוך כדי שניסה לתקן את ה'סנטימטר וחצי' שהשאיר ללא אבק. היד שלו כאבה ממאמץ, והעיניים שלו כבר כאבו מרוב ריכוז. תומר היה עסוק בפיזור אבק בעדינות על כל התצוגות שהיו על המדפים. 'תפזר בעדינות אבל שלא יהיה קצת מידי וגם לא הרבה מידי' איך אני אמור להבין מה זה אמור להיות? חשב תומר.
"תראה" אמר אבא, תוך כדי שהוא בודק פסלון מוזר של פיל עם כנפי עטלף בזכוכית מגדלת, "השארת כאן טביעת אצבע, לא יודע אם אוכל לשלם לך על עבודה כזו"
"אבא!" הזדעק תומר, בעוד הטלפון של החנות משמיע צלצול נוסף.
"טוב טוב, אני לא אספר למר זילברשטיין. תזכיר לי למה בכלל רצית לעבוד היום?" שאל אבא.
"כל הכיתה הולכת ביום חמישי לבאולינג" השיב תומר וניגב את מצחו מזיעה, עכשיו עם הזיעה המטפטפת והאבק שהיה על ידיו, נראו פניו העגלגלות של תומר כמו צ'יף של שבט אינדיאני לפני יציאה לקרב. תומר הזדקף בכבדות. הוא היה בן 12, מעט נמוך יחסית לגילו, וקצת עגלגל, "נראה לי שסיימתי את המדף הזה" אמר.
"אתה לא שונא כל דבר שקשור לספורט?" שאל אבא של תומר, כשנשמע דינדון פעמון, ואיש לבוש חליפה שחורה, משקפי שמש שחורים, ועניבה בצבע סגול עמוק עם נקודות צהובות, נכנס לחנות כשהוא מחזיק בידו פלאפון. תומר הבחין בצלקת קעורה כהה על לחיו הימנית.
"תומריקו, תעבור בבקשה על ערמת הספרים שעל הכסא ותסדר אותה במדפים החדשים לפי סדר האותיות, אני אלך לדבר עם מר מעונב".
"סלח לי אדוני" אמר המעונב השחור בקול רציני וסמכותי
אבא של תומר התקדם ממקומו בקצה החנות וניגש לדלפק הקבלה "במה אוכל לעזור? ארנון כץ לשירותך".
המעונב השחור החזיק את הטלפון ביד וחייג, כעבור רגע נשמע שוב צלצול הטלפון. המעונב הביט בארנון במבט מאשים, ארנון הסתכל על הטלפון במבט חצי משועשע חצי מופתע, ותומר ישב ליד ערימת הספרים והביט בשניהם. אחרי כמה צלצולים אמר ארנון במתיקות "כן אדוני, במה אוכל לעזור?",
המעונב נראה כועס "הטלפון מצלצל!".
"כן…" אמר ארנון,
"למה אתה לא עונה?" דרש המעונב בכעס,
"כי אני עם לקוח עכשיו" אמר ארנון כלא מבין מה הוא רוצה,
"אני כבר מנסה להתקשר לחנות הזאת שלושה ימים ואף אחד לא עונה!" צעק המעונב,
"אין צורך לצעוק אדוני, כנראה היינו עסוקים" אמר ארנון
בעוד 'המעונב' וארנון ממשיכים לצעוק זה על זה, התיישב תומר והתחיל למיין את הספרים. הספרים היו ישנים מאוד ומלאים אבק, אפילו את הכיתוב שעליהם היה קשה לקרוא. הוא הוציא את הספר הראשון וניקה את האבק בשרוולו על הכריכה היה כתוב 'מלך הנהר הזהוב' מאת יוהן רוסקין. הוא הניח את הספר והוציא את הספר הבא,
"חוצפה כזו עוד לא ראיתי! אתה בודק אם יש לכם את 'שבעת האגמים' או לא?" צעק המעונב בקול,
"יש לי בעיות שמיעה, אני מתקשה לשמוע טונים חזקים" אמר ארנון בשלווה.
"אני אצעק על מי שאני רוצה! אני אגיש תלונה למנהל שלך!…."
תומר, שלא יכול היה להמשיך לעבוד, עצם את עיניו וניסה להתרכז. ככל שהתרכז יותר, הלכו הצעקות של המעונב והתעמעמו. הוא שמע את המכוניות בחוץ, הוא שמע את הציפורים מצייצות, הוא שמע את הרוח שורקת בינות למוביילים הישנים, הוא שמע את העכבר מנסה לברוח מהמלכודת, הוא שמע פיכפוך נחל, הוא שמע סוס צוהל, הוא שמע שיקשוק חרבות…
רגע. נחל, סוס, חרבות, באמצע רמת גן?!
תומר פקח את עיניו והסתכל בדלפק. המעונב עדיין צעק: "אם אתה לא הולך לחפש את 'שבעת האגמים', אני אחפש בעצמי!"
"בהצלחה. יש לנו 12,432 כותרים משנת 1290 עד לשנת 1912" ענה ארנון בהתרסה. "כמו כן אנחנו מקפידים על מדיניות 'נגעת-קנית'. יש ספרים שעצם הנגיעה עלולה לפורר אותם".
תומר הביט סביבו, הוא עדיין שמע במעומעם דהירת סוסים. רוח נשבה דרך החלון והסיטה את הוילון. קרן אור חדרה פנימה והאירה את אחד הספרים בערימה. הכותרת הכסופה "שבעת האגמים כרך א': הקסם הנעלם" ריצדה לרגע.
תומר הביט בספר והלמות ליבו האיצו. היה נדמה לו שהוא שומע שני נערים צוחקים ומשחקים תוך צחצוח חרבות.
תומר פתח את הספר ונדהם. הספר היה מלא בקשקושים, הערות וציורים, מישהו עבר והשחית את הספר! חוצפה שכזו! תומר דיפדף בדפים, בעמוד אחד הוא ראה רשימה של חפצים: "2 ככרות לחם יבש, בקבוק עם משקה חריף, מספריים, 4 ג'וקים מתים, מצפן, חצי קרקר," מוזר, בעמוד אחר היתה רשימה של מספרים "123352, 586654, 989965, 258525, 353698, 124785" תומר המשיך לדפדף בכל דף היה משהו, כתם דיו גדול, עוד רשימות של חפצים, לפעמים היו פסים או הדגשות בספר, הוא דפדף במהירת, לא היה דף שלא "זכה" לטיפול.
תומר הביט שוב במבוגרים המתווכחים, התרחק מעט מהמקום בו ישב קודם,
הוא פתח את הספר בעמוד 115, התעלם מההערות וקרא :

שני שומרים חסונים עמדו בכניסה לאוהל. האחד היה עסוק בצחצוח חרבו, והשני אכל תפוח אדמה מהביל שהיה משופד על פגיון קטן ומחודד.
"נו, למה אתה מחכה?" שאל בנג'י "אתה תסיח את דעת השומרים, אני אתגנב, אגנוב את הספר, ואביא אותו לאבא שלי".
"אבל…" התחיל להגיד ג'וני. בנג'י לא נתן לו להמשיך ודחף אותו אל תוך מעגל האור. ג'וני עמד שם מופתע. הוא הביט בבנג'י שרק הנהן בראשו וסימן לו להתקדם.
"הי ילד, מה אתה עושה שם?!" צעק אחד השומרים. ג'וני הסתובב והתחיל לרוץ, השומרים מיד דלקו אחריו. בנג'י התגנב לעבר האוהל ונכנס פנימה. הספר היה מונח על בד קטיפה אדום שריחף באויר במרכז האוהל. בנג'י היה מהופנט, הספר היה כל כך יפה, כל כך זוהר! הוא הרים את הספר בעדינות, אחז את הספר בשתי ידיו ונשם עמוקות הבד האדום המשיך לרחף במקום.
"תראו, תראו, תראו" הוא שמע קול מוכר מאחוריו. "מי החליט לבוא לבקר?"
בנג'י הסתובב, שתי דמויות נכנסו לאוהל, האחד גבוהה ורזה לבוש בבגדי קוסם, והשני שרירי וגדול , פניו מוסתרות בבד סגול מנוקד בנקודות צהובות, האדם השני הסיר את הבד והסגול ועל לחיו נצנצה באור הירח צלקת כעורה בצורת בננה. "אויש" אמר בנג'י בפחד וצעד לאחור, הוא נתקל בבד המרחף התבלבל ונפל. "הכניסו אותו" אמר השודד הנורא 'סהר'. ושני השומרים שעמדו קודם בחוץ נכנסו וגררו אחריהם את ג'וני. ג'וני נראה מעולף למחצה ועל מצחו הייתה חבורה כחולה שלא היתה שם קודם.
"גו'ני!" הצטמרר בונג'י "תומר!"

תומר?!, אה… תומר הרים את עיניו מהספר.
"תומריקו, התעוררת? קדימה, סוגרים ת'בסט'ה" אמר ארנון, הברנש המעונב הביט בתומר בפנים חמוצות, ופנה שוב לכיוון ארנון "מעניין מה יגיד מר זילברשטיין כשיבין שבגללך הוא הפסיד מליון וחצי שקלים. אתה לא תחפש אפילו?" הוא נפנף בצ'ק ביד ימין. לרגע קט, נפגש מבטו עם עיניו של האדון המעונב, גל של קור שטף את תומר, העניבה – סגולה עם נקודות צהובות?
"תומר, קדימה, אין לנו את כל היום" תומר הביט בספר. מליון וחצי שקל, הוא חשב.
בהחלטה של רגע,
תומר בדק שאבא שלו לא רואה, הכניס את הספר לתוך הילקוט בין ספרי הלימוד,
תומר מיהר לסגור את הרוכסן של התיק ונעמד.