שחור לבן- מנגינה

ראשה מסתחרר לכל עבר, נע בתיאום מושלם ביחד עם ידיה וגופה.
הכל חוזר בסופו של דבר לריקוד. זה הכל בשבילה, ממש כמו סם שהיא לא יכולה להיגמל ממנו. בפיה היא מזמזמת מנגינה ישנה שאימה היתה שרה לה. המנגינה הזו היא הדבר היחיד שנשאר לה מאימה האהובה, המנגינה והזיכרונות שלה.
הכל קרה לפני שנים, בתקופה שבה אימה היתה עדיין בחיים ונחשבה לגבירה העדינה והאדיבה ביותר של הטירה שלהן. לא היה אדם אחד בכל הממלכה שלא אהב את הגבירה הבלין, או לפחות כך כולם חשבו עד לאותה תקופה נוראית.
הנערה מעולם לא הכירה את אביה. אימה תמיד סיפרה לה עליו דברים טובים, היא מעולם לא האשימה אותו בכך שהשאיר אותה לגדל את ביתם לבד, או על זה שהוא לא בא לבקר אפילו פעם אחת במהלך חייה. היא תמיד אמרה שיום יבוא והוא יופיע, יתגשם מתוך האוויר כאילו קראו לו. הנערה היתה מקשיבה בהתעניינות לסיפוריה של אימה, אך מעולם לא באמת חשבה שהיא תזדקק לאביה, למישהו שהיא מעולם לא פגשה.
הו, כמה שהיא טעתה.
יום אחד שליח הגיע לטירה. הוא טען שהוא מכיר את בעלה של הגבירה ודרש לדבר עם הגבירה הבלין בפרטיות. לאחר חצי שעה הוא הפקיד בידיה חבילה ומיהר להסתלק מהמקום, כאילו מרה שחורה שוררת עליו. הנערה היתה באותו זמן בחצר הפרחים, וכשהוא חלף על פניה ניצוץ של פחד –או אולי חרטה?- הופיע בעיניו. הוא מלמל לעברה כמה מילים אך היא לא הצליחה לשמוע את דבריו, ולכן החליטה שהם וודאי אינם חשובים.
איש לא יודע על מה השליח המסתורי והגבירה הבלין דיברו, רק שלאחר שהיא פתחה את החבילה שנחה בידיה, פרצה שרפה ובתוך שניות כל הטירה עלתה באש. המחזה היה נוראי. ניצוצות של אש עפו לכל עבר ונתפסו על הווילונות, מבעירות אותם ומשם מדליקים את כל הטירה.
המשרתים ידעו שאין דרך להציל את הגבירה, לכן העדיפות הראשונה שלהם היתה להציל את ביתה, יורשת העצר. היא היתה אז עדיין נערה צעירה כל כך, וכל האחריות שנפלה על כתפיה היתה רבה מידי. השמועות על השרפה הגיעו לכל מקום ואיש לא רצה לעזור לנערה הצעירה לשקם את הטירה. כעבור כמה ימים היא שיחררה את כל המשרתים שעוד נשארו לצידה -למרות שחלקם עדיין היו באים ומשאירים לה מתנות כמו אוכל או בגדים חדשים על מפתן הדלת, כי היא היתה מתחמקת מהם- ונשארה לבדה בטירה החרוכה. לאחר שנה היא עשתה את מה שאימה היתה רוצה שהיא תעשה- היא לקחה את שמה כפי שהיא עשתה לפניה. לאורך דורות השם "אניס הבלין" היה נחשב לתואר. הרבה חשבו שזה "הגבירה", כיוון שהן גרו בטירה, אך בעצם הכוח היה טמון בשם. זו עוד אגדה מסתורית שאימה הבטיחה לספר לה כשתגדל, ועכשיו היא לעולם לא תדע אותה.
הנערה עמדה באמצע הרחוב, חסרת אונים. לא היה לה מושג איך היא הגיעה לשם, לאן היא אמורה ללכת או מה היא צריכה לעשות. כשעזבה את ביתה בעקבות החלום שבו הופיע קולה של אימה, היא לא חשבה הרבה קדימה, אלא פשוט מיהרה לצאת לדרך. עכשיו נראה שזו היתה החלטה שגויה בהחלט.
"הו אמא, כמה הייתי צריכה שתהיי כאן איתי, שתכווני אותי לדרך הנכונה…" קולה נשבר. השקט המשיך לשרור, שום דבר בלתי רגיל קרה. הכל היה אותו דבר. היא נאנחה בתסכול.
"סליחה, תוכלי לעזור לי במקרה?" הנערה הסתובבה בהפתעה. גבר, שנראה שהיה באמצע שנות השלושים לחייו- בערך- היא תמיד התקשתה להעריך גילאים- עמד מולה. היא הביטה בו במבט חשדני. הרחוב מאחוריו היה ריקני ושומם, והיא בהחלט שלא שמעה את צעדיו. מהיכן הוא הגיע?
"אממ… אם אתה צריך עזרה בהגעה אל מקום מסוים, אני חוששת שאני לא הכתובת הכי טובה. אני בעצמי מרגישה קצת אבודה כרגע." רגע, למה היא סיפרה לו את זה? ממתי היא מדברת בחופשיות עם אנשים זרים?
"הו, אני חושב שבנושא זה אני אוכל לעזור לך…" אמר לה. החיוך החביב שלו שבה אותה. משהו בו הרגיש לה כל כך מוכר, ואם זאת, היא לא הצליחה להבין מאיפה. אולי זו סתם תחושה ישנה.
הנערה הלכה אחרי ידו המושטת, לא שמה לב למנגינה המוכרת שיוצאת מפיו.