שמונת הממלכות-פרלוג

אתה לעולם לא תוכל לדעת
מה יהיה ברגע הבא,
אתה לעולם לא תוכל לדעת
מה מצפה מעבר לפינה.

העולם חנון במלא כוחות,
מלאי חיים ומוות,
העולם חנון במלא כוחות,
הם אינם פונים לטוב או לרע.

כל אדם חייב להחליט ולראות,
בחיים או במוות ללכת.
כל אדם חייב להחליט,
כי טוב ורע אינם עוד.

****************************

"קדימה קדימה קדימה!" הילדה רצה בעודה מושיטה ידיה לאדמה.
"לא תצליחי לתפוס אותי!"
"אה, באמת?" אתגרה אותה אחותה
"אני יותר מהירה ממך," היא קנטרה אותה.
"ואני יותר חזקה!"
היא צחקה בעודה מרימה יער קטן וסבוך בפרחים ובשיחים מאחוריה.
"לא נכון, אני בכלל יותר גדולה אז זה אומר שאני יותר חזקה." נחשול מים התנגש ביער הקטן והפיל אותו.
היא רצה כחץ מקשת ותפסה את אחותה.
"את גדולה רק בכמה שניות זה לא נחשב!"
היא נאבקה בה והפילה אותה על האדמה.
שנייה התגלגלו וצחקו.
"בנות,"
אמם יצאה על החצר לא מופתעת לראות אותה מלאה במים אשר הרטיבו את הכל ופרחים וענפים מפוזרים בכל פינה.
"טוב, אני לא מופתעת,"
אמרה בעודה סוקרת את המקום בדקדקנות.
הבנות קמו וניערו את שמלותיהם מהלכלוך הדבוק בהם.
"אני רוצה שתתקנו את הנזק שעשיתם ותכנסו פנימה." היא הסתובבה לכיוון פתח הבית אך כאילו שינתה את דעתה חזרה לבנותיה,
"זה חשוב מאוד, אני צריכה לדבר איתכן" היא הביטה בהן כמבקשת להגיד: 'בלי שטויות או בעיות, זה מקרה רציני.'
הן הנהנו והתחילו לעבוד, פרייה תיקנה את הפרחים והשיחים, היא שתלה וסידרה אותם במקומם, ואנאבל ייבשה את הסביבה כפי שהייתה כבתחילה.
הם גמרו עם העבודה הקלה כמעט בלי שום צחוקים וחזרו הביתה.
אימם חיכתה להם ליד השולחן.
"שבו," היא הורתה להן על הכיסאות. הן התיישבו.
"תקשיבו לי טוב עד הסוף בלי שום ציוץ," 'או-או, אנחנו בצרות….' הן חשבו לעצמם אך עדיין הנהנו בהסכמה לאימם.
"אני חייבת לשלוח אותכם מכאן, לא שום ציוץ," היא הזהירה את הבנות שפתחו את פייהם לדבר.
"אתן חייבות ללכת למנומוג. יש שם עוד אנשים כמוכן, הם ילמדו אותכם להשתמש בכוח נכון. אני אסע איתכם עד לשם, אך איני אשאר שם. אתם תהיו שם כ-7 שנים עד שתסיימו את ההכשרה. מותר לכן להגיע הנה בחופשות ואני גם אסע אליכם פעם בשבוע או שבועיים." היא עצרה והביטה בהם בעצב.
"עכשיו אתן יכולות לדבר," היא הותירה להם לבסוף כשראתה איך הן מתאפקות בכל כוחן שלא לדבר. הן פצו את פיותיהם הקטנים והתחילו ישר להציף את אימם בשאלות:
"למה ללכת?"
"לאן?"
"למה את לא באה?"
"אמא תסבירי!"
"אמא למה?"
"אמא!"
אימם שתקה, הביטה בה בשקט וחיכתה שיפסיקו לדבר.
"גם אני אתגעגע אליכם, חבל שזה חייב לקרות אבל זה מה שצריך לעשות."
הן שתקו לא יודעת מה להגיד.
כשאמא מחליטה משהו אז אמא עושה את זה, שניהן זכרו את הסיפור שאמא סיפרה להן: הסיפור של מה קרה שגרם לכך שהם חיים ביער ולא בעיר, איך שאמא שלהם יום אחד קמה ואמרה שנמאס לה לגור בעיר אז היא פשוט לקחה את תכולת ביתה ואת שניהן ופשוט עברה לגור ביער.
מאז הם לא הכירו אף אחד אחר, אורחים לא היו להם ורק מידי פעם מבין העצים ביער היו יכולת לראות השניים זוג עיניים סקרניות מתבוננות בהן.
היה להן טוב ביער הם חיו את חייהם בחופשיות, הם ידעו מה מצפה להם בעיר. אמא סיפרה להן כשהן היו קטנות שיש עיר אחת מונמוג שמה שבה יש הרבה אנשים כמוהן ושם באותה העיר לוקחים את הילדים מגיל צעיר ללמוד בבית הספר, מפרידים אותן ממשפחותיהם ומלמדים אותם.
לבנות זה היה נשמע כמו סיוט.
הם לא רצו אף פעם ללכת למנומוג, לא עכשיו ולא אף פעם.
וגם…יש שם בנים.
אמא שלהן תמיד אמרה שבנים הם יצורים נוראים ומחרידים ושלא כדאי לגעת בהם אפילו לא עם מקל.

אבל… למה אמא אומרת שהן צריכות והיא כל כך עצובה?

הן לא רצו שאמא תהיה עצובה.

אבל אם אמא אמרה, אז זה מה שיקרה, הן יכולות לנסות להיאבק אבל לא יהיה בזה שום טעם, הן יצטרכו ללכת לעיר.