שמיים פרק 8

פרק 8

כשהתעוררתי, עוד היה ממש מוקדם, לפנות בוקר מתישהו. היה קפוא. ניק אמר לנו שהכל כאן עובד על חשמל סולארי, אבל לא חשבתי שיהיה כל כך קר.
במשך כמה זמן לא הצלחתי לעזור מספיק כוחות לקום. אז שכבתי וחשבתי. וחשבתי. וחשבתי.
חלקנו הכל. היינו כמו אחים.
אבל למעשה לא היינו כמו אחים נכון?
המשפחה שלו בטח עדיין חיה. הוא לא אמר, אבל הוא גם לא אמר שקרה להם משהו. ובעצם, גם אני לא יתומה. לפחות לא לחלוטין. יש לי אבא חי. הוא רוצה להרוג אותי, אבל הוא חי. ויש לי אח. אח אמיתי לא כמו האחים בבית היתומים.
לא כמו ניק.
המ.
גם שמתי לב שהוא לא אמר עליו כמעט כלום. אולי אין לו צד בסיפור הזה. אולי הוא מתגעגע לאמא שלו. שלנו. אולי הוא מפחד מאבא שלו. שלנו (אוף נו). אולי הוא חושב שאני מתה. אולי זה מעציב אותו. אולי… אולי הוא מתגעגע גם אלי?
אני יודעת שזה הרבה אולי, אבל היי, זה הסיכוי היחיד שלי.
ואז חשבתי על משהו. אולי גם לניק יש אח? אולי גם הם מתגעגעים אחד לשני? ואולי ההורים שלו מתגעגעים אליו? תוהים מה שלומו, מה קורה איתו. אם הוא בחיים.
פתאום כעסתי הרבה יותר. למה לו יש זכות להורים, שמכירים אותו והוא אותם? ואוהבים אותו והוא אותם? ואחים? ואולי גם סבים? ודודים? למה דווקא לניק?
למה לו ולא לי?

אחרי כמה זמן היה לי הרבה יותר מדי קר ונכנעתי. קמתי בקושי והתחלתי לחפש עצים כדי להדליק אש. תוך כדי, המשכתי חשבתי על אתמול.
כאילו, כן הוא שיקר, וכן הוא פגע בי מאוד, אבל כשחושבים על זה לא באמת הייתה לו ברירה.
אם הוא היה אומר לי, זה היה יכול לסכן את שנינו עוד יותר.
אבל זה עדיין לא תירוץ.
הרגשתי כאילו יש שני קולות, שטן ומלאך נלחמים לי בראש.
"הוא באמת אוהב אותך" אומר המלאך.
"אבל איזו דרך נהדרת להראות את זה. לשקר ולרמות אותך כל החיים" אומר השטן.
"הוא לא התכוון. הוא לא רצה לשקר, לא הייתה לו ברירה. זה לא היה תלוי בו" טען המלאך.
"אך הוא היה יכול לספר בכל אופן. לא היו לו הורים לעשות לו נו נו נו. לפחות לא שם, בבית היתומים" ענה השטן.
רציתי, רציתי כל כך ללכת למלאך, להאמין לו. לסלוח לניק.
אבל נמשכתי לצד השטן יותר ויותר כל רגע.
"הוא לא בחר לשקר. הוא לא רצה את זה. זאת לא אשמתו שאין לך משפחה שאת מכירה. זו גם לא אשמתו שלו יש. העובדה הזאת תמיד הייתה קיימת. את לא יכולה להאשים אותו בגלל שעכשיו את יודעת. זה לא מה שרצית כל הזמן הזה? לדעת?"
ולשטן לא היה מה להגיד.
וגם לי לא.
אבל בסופו של דבר, אני בוחרת. לסלוח או לא.
התחלתי לחזור רק כשלא יכולתי להחזיק עוד עצים.
לפתע שמעתי רשרוש משיח קרוב. קפאתי ובהיתי בשיח. כלום לא קרה.
משכתי בכתפיי והמשכתי ללכת.
בדרך עצרתי ליד שיח פירות והתחלתי לקטוף. לא ידעתי איך אני אסחוב אותם, אבל רציתי משהו שיעקב אותי. עוד לא הייתי מוכנה לחזור.
החלטתי. אני סולחת לו. האמת- אני פשוט לא רוצה לכעוס עליו יותר.
שמעתי עוד רעש צעד של ממש. התחלתי להסתובב לאחור.
הרגשתי מכה קלה בעורף. הדבר האחרון שראיתי היה יד נשלחת לכיווני.