שנאה ודם- פרק 2- paint it black

שיעור אומנות, השיעור המיותר ביותר בבית הספר, לפחות בשבילי. אבל אם להיות כנה, אין לבית הספר שום דבר חדש ללמד אותי.
"בוקר טוב תלמידים," ברכה אותנו המורה שבדיוק נכנסה לסטודיו האומנות בבית הספר,
"בוקר טוב." ענו כל הכיתה יחדיו, מלבדי,
"נא לפתוח את מחברות הציור שלכם, היום המשימה היא לצייר את הבית שלכם כפי שאתם רואים אותו." היא אמרה, התלמידים, אחד אחרי השני, החלו מוציאים עפרונות וצבעי עיפרון, איתם החלו ממלאים את המשימה הפשוטה למדי, גם אני הוצאתי עיפרון עופרת מהקלמר השחור שלי והחלתי מציירת על הדף הלבן קווים קווים, שלאט לאט נהיו מובנים יותר ויותר.

הצלצול של סיום השיעור נשמע ברקע והמורה עברה ואספה מכולם את הדפים שלהם, היא הסתכלה על הציור שציירתי במבט לא מרוצה,
"קאמיל, האם יש לך בעיות שמיעה?" היא שאלה בכעס,
"לא, המורה." עניתי באדישות בעוד אני ממשיכה להכניס את חפצי לתיקי,
"אז מה זה בדיוק?" היא הצביע על הציור שלי,
"זו המשימה שביקשת. מה לא בסדר עם זה?" שאלתי,
"אני רוצה שתישארי היום בריתוק, עד שתביני מה לא בסדר בציור הזה." היא אמרה בכעס, הנהנתי ולקחתי את הציור מהשולחן, מקפלת אותו לריבוע קטן ודוחפת אותו לכיסי יחד עם ידי.

השיעור הבא- היסטוריה.
ישבתי בכיתה, המורה אמר משהו שלא עיניין אותה על מלחמת העולם הראשונה,
"גברת בל, האם את מקשיבה לי?" הוא שאל אותי בכעס,
"כן, המורה." עניתי,
"אם כך, מה אמרתי?" הוא שאל, הרמתי אליו את מבטי והסתכלתי בעייניו,
"אמרת שמלחמת העולם השניה היתה המלחמה הגדולה ביותר שאי פעם ראה העולם." עניתי, "אבל זה לא נכון, בשנת 1930 לפני הספירה היתה מלחמה גדולה הרבה יותר." הוספתי,
"החלק הראשון של דבריך נכון, אבל אני לא יודע מאיפה הבאת את המלחמה השניה, אלה אם כן את יודעת יותר מספרי ההיסטוריה שלנו." הוא אמר בעוקצנות, הכיתה צחקה,
"יכול להיות שהיא צודקת," אמר אחד התלמידים, שמו היה ליאו, נער שחור שיער ועיינים, עורו היה חיוור ושיניו צחורות ומבריקות,
"ליאו, לא ביקשנו שתהיה הסנגור שלה." הוסיף המורה, והמשיך בשיעור, ואני המשכתי להתעלם ממנו.

בסוף היו ישבתי בכיתת הריתוק, ראשי היה מונח על יידי שהיו משולבות על השולחן, מכוסות בקפוצ´ון השחור, שככל הנראה נמרח מהאודם השחור, לא שאפשר לראות זאת כמובן.
דלת הכיתה נפתחה, ולאחר מכן שמעתי את הכיסא לצידי נגרר מאט, ומישהו היתיישב עליו, הרמתי את מבטי להיווכח לכך שזה ליאו,
"על מה את יושבת?" הוא שאל בגיחוח,
"שיעור אומנות, ואתה?" שאלתי,
"שיחקתי עם כדור במסדרון." הוא ענה,
"למה לא הלכת למגרש וזהו?" שאלתי בכמעט רגש,
"אני לא אוהב את השמש, זה מסנוור." הוא משך בכתפיו,
"דרך אגב, תודה שעמדת לצידי בשיעור היסטוריה." הוספתי במעט מבוכה,
"בכיף, מאיפה שמעת על המלחמה ההיא, זו שהמורה אמר שלא היתה קיימת?" הוא שאל,
"זה בטח סתם חלק מהסיפורים לפני השינה שאמא שלי היתה מקריאה לי בעבר, שהתבלבל לי עם השיעורים בהיסטוריה." משכתי בכתפיי,
"מה כבר יכולת לעשות בשיעור אומנות כדיי שירתקו אותך?" הוא המשיך לשנות נושאים במהירות, שלחתי את ידי לכיסי והבאתי לו את הדף עליו ציירתי,
"המורה לא אהבה את איך שציירתי את הבית שלי." הסברתי בעוד הוא פתח את הדף,
"אני לא רואה מה הבעיה כאן." הוא הניח את הדף על השולחן, ועליו הציור של בית הקברות, וצילה של הדמות האפלה והלא ברורה שעומדת על רקע הירח הלבן בשמיים,
"אבל מי זו?" ליאו הצביע על הדמות,
"זו אני."