׳מעורבים׳- פרק 5 ׳שלב ראשון יצא לדרך׳

ראיתי שאדם ישן, פתחתי את החלון ויצאתי החוצה, עליתי על הגג והלכתי במהירות לפינה בה אוכל לשבת בלי להחליק, לא פחדתי ליפול ידעתי שלא יקרה לי כלום.
הסתכלתי למטה, מביט ברחבה המלוכלכת של חצר בית הספר, חצר הפנימייה ויכולתי לראות כנגד רוחי את עשרות הילדים שישבו שם מחר כרגיל, ידברו על דברים רגילים, יעשו שיעורי בית כרגיל, ירכלו על חבריהם כרגיל או סתם יתהו לעצמם ויחשבו מחשבות רגילות.
לדעתם אולי, הדברים שיעשו לא יהיו רגילים, מבחינתם אולי משהו שונה קורה כל יום, משהו מפחיד, מרגש, משמח, עצוב, מדהים.
אבל אף אחד לא כמוני, לא כמו סקאי ולא כמו אדם, אני לא רגיל, אני שונה.
גדלתי במקום, פנימייה קטנה שהכילה 79 תלמידים, 11 מורים ומורות, 3 מזכירות, 4 יועצים, 8 מרפאים ומנהלת אחת.
כשהסתכלנו עלינו מבחוץ יכלו לראות ילדים רגילים, אבל כשהדלתות נסגרות וננעלות המקום הוא לא כמו שהוא נראה.
לכל אחד מ79 הילדים יש כוחות, כוחות של מהירות, חוזקה, עוצמה אלו הם הכוחות הבסיסים ובנוסף לכל אחד יש כוח אחר, סקאי למשל שולטת בצמחייה, באדמה, יכולה לתקשר עם בעלי החיים, לאדם יש יכולת לרחף ויכולת לגרום לדברים סביבו לרחף בכל מהירות שיבחר, הייתה ילדה אחת בפנימייה, אנני קוראים לה, היא יכלה לשלוט במים.
הכוח שלי זה כוח נדיר, אני שולט במחשבות ובזיכרונות ויכול לקרוא אותם, מספיק מגע אחד בשביל לקרוא את הזכרונות, מספיק מבט אחד בשביל לקרוא את המחשבות.
ונואל, נואל תמיד הייתה החזקה ביותר מבנינו, היא שולטת בחשמל, בברקים, היא מיוחדת.
חיוך עלה על פניי שנזכרתי בה.
אולי חיוך יעלה על פניה כשתיזכר בי, אולי לא, אני לא יודע אבל אני חייב לבדוק את העניין.
הבטתי בשמש עולה, אני אוהב את האור הקטן הזה והכתמתם שבין חושך לאור, נכנסתי חזרה דרך החלון, היום יום חדש, היום התוכנית שלי תצא לפועל.
לבשתי את אחת מהחולצות שלי ואת המכנס מאתמול, צחצחתי שיניים ביסודיות לקחתי תיק של בית ספר ויצאתי לחדר אוכל.
לקחתי קצת אוכל וישבתי בשולחן ליד תומס שישב לבד וקיווה שאף אחד לא ישב לידו או יציק לו היום.
״שלום״ אמרתי מביט בו
״הממ שלום?״ אמר בחשש, הוא בהחלט לא רגיל שפונים אליו, והוא בהחלט לא מחבב אותי.
״מה… מה חדש?״ שאלתי
״רגיל״ אמר והרים גבה
״ספר לי קצת מה הולך, מי נגד מי״ כאילו שלא ידעתי כבר
״אני לא בדיוק האדם לשאול אותו ואני לא בדיוק האדם להתחבר איתו״ אמר בכנות, הערכתי את זה, אני מבין למה נואל בחרה בו.
״אני חושב שאתה בדיוק האדם״ אמרתי בחיוך לוקח ביס ממלפפון רקוב קצת.
״אז ספר לי על עצמך״ אמרתי בחיוך.
״אין כל כך מה, אני לומד בכיתה יא׳ למרות שאני בן 16 כי קפצתי כיתה, וזהו בערך, די … כאילו לא ממש אוהבים אותי כאן״ הוא ממש נפתח אליי הרגשתי כמו פסיכולוג, הילד עד לפני כמה דקות שנא אותי כי הרגיש שאני עושה רע לנואל ועכשיו הוא נפתח בפניי כי הוא מרגיש צורך לפירוק, איך מגיבים לדבר כזה?
״אוי שטויות, אני בטוח שזה לא נכון!״ אמרתי, אני די בטוח שכן אבל נזרום, לא רציתי לגרום לו להרגיש רע עם עצמו.
״לוקאס נכון?״ שאל ״מאיפה אתה?״ הוא ניסה להעביר נושא.
״נודד מפה לשם, משם לפה״ הוא צחק קצת
״התירוץ של כולם לא לספר״ אמר
״אני רציני״ אמרתי
״איך אתה וסקאי מכירים?״ שאל בהתעניינות
״גדלנו ביחד״ אמרתי ״אפשר לומר שאסור לנו להיפרד, אף פעם, לעולם״ כנראה הגזמתי עם הפירוט.
״ככה אני מרגיש לגבי נואל, היא החברה הכי טובה שלי״ אמר וחייך, חייכתי בתגובה ״בגלל זה לוקאס, אני מבקש, אל תפגע בה״ אמר בתחינה
״לפגוע? מה פתאום״ אמרתי ״היא קצת… מוצאת חן בעיניי״
״שמתי לב״ אמר ״בגלל זה אני אומר״
״אתה חושב שאני הטייפ שלה?״ שאלתי, אני צריך להתקרב אליה, אני חייב.
״אני חושב שכן״ אמר תומס בחיוך ״אתה נראה בחור טוב לוקאס״
״הרבה אומרים זאת״ שחצנות, אחד מהדפקטים שלי צחקתי בשביל להקל על האווירה, שיחשוב שאני צוחק.
״אתה יכול לעזור לי? להתחיל איתה זאת אומרת?״ שאלתי
״בטח״ אמר בחיוך, הוא מתחיל לסמוך עליי, הוא חושב שאני טוב בשבילה, הבן אדם דו פרצופי אבל זה בסדר כי שלב ראשון בתוכנית שלי יצא לדרך ובהצלחה.