״dauntless" פרק 3

_brave_ 17/07/2013 927 צפיות 2 תגובות

״מה קורה כאן?״ נדהמתי.
סילבר המשותקת שעמדה לצידי בנינוחות הביטה בשעשוע במתרחש.
״זה הרגל בבית הספר הזה… כל בוקר זה קורה, את שמה לב? אף אחד לא צורח ׳מכות, מכות!׳ כמו מפגר, כולם שקטים, זה מראה על כבוד והזדהות…״ אמרה סילבר.
הבחנתי בקטטה שהכילה שני בנים ובת אחת, אותה ניסו להפריד ארבעה… רגע מה?.
״פרשת בגידה אני מנחשת…״ העריכה סילבר.
״מי הם?״ שאלתי נפעמת.
״פלג רודפי הצדק של בית הספר, הם לומדים את שאר המקצועות הרגילים אך מקבלים אימונים כדי להפוך למגינים חשובים, אני מניחה שחלק מהם יפנו בעתיד לעסוק במשטרה או שיגנו על הנשיא או משהו כזה… בנתיים תפקידם בבית הספר הוא להשליט שקט, להפריד קטטות, להביא כל אחת על עונשו ולדאוג לצדק…״ הסבירה סילבר בהערצה.
״הם נראים בוגרים…״ מלמלתי.
״זה מכיוון שכולם כאן שנה שנייה והם בנים אז תקשרי לך, חוץ מזה, כבר הרבה זמן שאין אצלם חדשים או בנות… האימונים כל כך קשים כך
שכל מי שניסה לעמוד בקצב פרש באמצע״ נאנחה סילבר.
סרקתי אותם העניין, ארבעת הנערים היו לבושים בגדים שחורים ונעלו נעלי צבא, חגורות כסף עיטרו את מכנסיהם וכן גם מעילי עור, הם היו מעוטרים כולם בקעקוע סימלי שייחד אותם כקבוצה אחת: חרב זעירה שעליה נכתב בקטן ׳נועזים׳ והוא הופיע בפרק כף היד שלהם.
עיני נמשכו לתלמיד המבוגר מביניהם.
הוא לבש את אותם הבגדים המייחדים את הפלג שלו פרט למעיל עור, חזהו וכתפיו נראו לעין בבירור וכן גם הכושר שביצע.
שערו השחור החליק פסים פסים על מצחו והוא הסיט אותו לאחור על מנת לנגב עיגלי זיעה.
ואז כאילו חש בנוכחותי, הסיט את מבטו ויישר את עיניו אלי.
קפאתי במקומי, משותקת, מבלי להסיט את מבטי.
העיניים האלה… כסופות כחולות שלרגע יכולתי להאמין שיש ביכולתן להאיר יותר מהירח ננעצו בי בנחישות מרתיעה.
לרגע הן סרקו את גופי ואז ריצדו על פני, ואז נוצר בהן מעין בלבול ורתיעה אך הן לא משו ואני שחשתי בחוסר הנוחות שלהן שיחררתי אותן לחופשי.
״מממ…״ גמגמתי.
״קלטתי אותך ילדה, זה ת׳ור נורטון, המצטיין מבין כולם, מועמד להיות מנהיג הפלג ועומד לעלות לשנה השלישית״ אמרה סילבר בחיוך.
סומק עלה בלחיי.
״אבל… איך? הוא רק תלמיד שנה שנייה…״ מחיתי.
״בבית הספר הזה עולים כיתה לפי מידת ההשקעה וההצלחה שלך, ת׳ור בן שמונה עשרה, הוא מצטיין וזה הגיוני…״ משכה סילבר בכתפיה.
״איך זה שאני מקבלת את ההרגשה כאילו את מדברת מניסיון?״ שאלתי.
סילבר חייכה והשפילה את ראשה.
״כי שנה שעברה הייתי חלק מהפלג הזה ופרשתי באמצע ואז לאחר ריאיון נוסף שיבצו אותי בפלג מחול״ אמרה.
״האימונים היו כאלה קשים?״ שאלתי בייאוש.
״זה לא רק זה, אני מאמינה שעם מאמץ יכולתי לעבור את זה… פשוט…״ התלבטה סילבר.
״את לא חייבת לספר לי, אני אבין, זה בסדר…״ חייכתי בידידות.
״לא אני רוצה לספר… כשהגעתי לשם אני ונער בשם אלק שגם היה חדש באותו תקופה התאהבנו, וההשפעה שהייתה לו עלי הייתה גבוהה, בקיצור… הוא תמרן אותי כך שהוציא אותי לגמרי מריכוז ולא ביצעתי את העבודה שלי כמו שצריך, זה התבטא בזלזול של אחרים כלפי, הם ידעו שהוא לא באמת אוהב אותי ועושה את זה כדי שהסיכויים שלו להצליח יהיו גבוהים יותר… כשנפרדנו אחרי שהבנתי הכל, נפרדתי גם מהפלג שלי…״ הסבירה סילבר בעצב.
״אני מצטערת לשמוע… יש לי גם סיפור דומה אבל לא כמו שלך…״ אמרתי ולפתע התעורר בי הרצון לספר לה הכל.
״אני מקשיבה…״ היא חייכה.
״בבית הספר הקודם שלי התאהבתי במישהו, אהבתי אותו במשך שש שנים ובעקבות לחץ חברתי מצד החברות שלי החלטתי לספר לו… זה נגמר רע… הוא הבטיח שלא יספר ושנייה לאחר מכן כל השכבה שלנו ידעה, מאז, הוא התחיל לנצל את זה ולגרום לי לקנא… סבלתי את זה במשך שלוש שנים והתביישתי בכל פעם שהייתי צריכה לעבור בשער של בית הספר, הרגשתי כאילו מיליוני עיניים מזלזלות ועוקצניות עוקבות אחרי… הוא התנצל בסוף, לפני שעברתי לכאן, היינו ידידים במשך תקופה אבל הרגשות שלי כלפיו מעולם לא נכבו ולא יכולתי להמשיך עם זה… הייתי צריכה את החלק השני שלי בחזרה, החלק שנתתי לו…״ הסברתי והופתעתי שהסיפור כבר לא כאב לי כל כך כמו פעם.
״זה עצוב ונורא פוגע אבל כל הכבוד לך, טוב עשית ואני שמחה שקיבלת את הסליחה שלך בסוף, אני לא קיבלתי את שלי…״ אמרה סילבר.
אחזתי בידה בחיבה.
״אני בטוחה שעוד תקבלי״ חייכתי בביטחון.
היא הביטה בי וחייכה בחזרה. זה היה מוזר אבל שמחתי, כי יכולתי להיות אמיתית וכנה וזה היה מה שקיבלתי גם ממנה.
״אהה ואם את בונה על ת׳ור כדי שהוא יחבב אותך תשתדלי לא לנעוץ בו מבטים, הוא מרגיש לא בנוח…״ צחקקה סילבר.
״ואיך את יודעת את זה?״ שאלתי בציניות.
״הוא היה המאמן שלי, אנחנו מיודדים על ידי תקשורת במבטים ושמירת שתיקה, הוא זה שהעניש את אלק לאחר שעזבתי, ולכן הוא חוזר על השנה הראשונה שוב עכשיו ות׳ור מפקח עליו כאילו הוא על תנאי, מה שהוא באמת״ צחקה סילבר ואני הצטרפתי לצחוקה, הסכמנו שהדבר הגיע לו.
״אז עברת לכאן עם המשפחה שלך?״ שאלה סילבר.
״לא, עברתי להתגורר אצל סבתא שלי ואת?״ שאלתי.
״אני גרה עם אבא שלי, הורים גרושים… אמא שלי וויתרה עלינו…״ השיבה סילבר.
״גם שלי גרושים, מבינה את ההרגשה… רגע, יש לך אחים?״ שאלתי.
״אח אחד, ג׳ב… הוא בן שמונה עשרה, שנה שנייה כאן, שייך לפלג כתיבה ומוסיקה… הוא שקט כזה, כמו רוח רפאים, אף פעם את לא יכולה לנחש איפה הוא נמצא או נרדם…״ צחקקה סילבר.
״הוא נשמע קצת מנותק מהמציאות, זה נחמד…״ חייכתי.
״אני מוכנה לשדך לך״ קרצה סילבר.
״לא התכוונתי לזה!״ הסמקתי.
פרצנו בצחוק והתנגשנו במספר תלמידים שעמדו מול הדלת לבניין ׳וואן ריין׳.
״אני אלך לשבת במקום המיועד לתלמידי שנה שנייה, יש דלת בהמשך שמובילה למשרד שבו נעשים המבחנים, את תראי שלט שמיועד לתלמידים חדשים אז תעקבי אחריו, יהיו שם שני תלמידים של רודפי צדק, הם שומרים על הדלתות והם יגידו לך מתי תורך…״ אמרה סילבר.
הבחנתי כי רודפי הצדק נמצאים בכל תפקידי השמירה, דבר שכנראה השווה להם מעמד גבוה בבית הספר.
״בסדר״ זה כל מה שיכולתי להגיד.
״אל תהיי לחוצה, תהיי אמיתית, יש לי ניסיון של שני מבחני התאמה אז הלחץ באמת לא יועיל לך, מבינה?״ שאלה.
״כן, הכל יהיה בסדר…״ חייכתי באילוץ.
״בהצלחה, אני אראה אותך אחרי הטקס!״ נופפה לי סילבר ונפרדה ממני תוך שהיא נדחקת בין התלמידים הנוהרים לבניין.
״ביי…״ מלמלתי.
הלכתי בעקבות הוראותיה ומצאתי את עצמי עומדת בפני המשרד המדובר.
הוא היה נראה רגיל למדי אך החשש בנוגע למה שמסתתר בתוכו הבעית אותי.
״מה שמך?״ שאל אותי קול גבוה מעלי.
״רן פלורן״ עניתי בראש מושפל אל נעליים צבאיות.
״את תהיי מספר שש, הרבה בהצלחה רן, תהיי אמיצה ולא לחוצה…״ משהו בקול הזה היה עטוי חיבה והייתי זקוקה לנחמה.
הבטתי מעלה ועיני נתקלו בעיני הכסף הכחולות של ת׳ור.
עכשיו הבנתי, ברור שיתנו לו לפקח על תהליך חשוב כמו הבחינות.
״תודה ת׳ור״ השבתי בביטחון.
הוא נרתע מעט מהביטחון שהפגנתי, כאילו לא מצא חן בעיניו שמו שהתגלגל בפי. 
הוא יישר אלי מבט נוקשה כדי להזכיר לי שהוא בעל התפקיד הבכיר ועבר לתלמיד הבא.
קיוויתי שהדברים שאמר לי היו מיועדים רק לי והגיעו ממנו באמת, לא מעין ברכה ששינן בעל פה לכולם.
הזמן עבר לו והלחץ בחזי ירד בעזרת תרגילי הנשימה שאילצה אותי אוונגלין לבצע ונראיתי כאילו חליתי באסטמה.
אבל בשל מבחנים שכאלו כלל לא היה לי אכפת.
״מספר שש, רן פלורן? אנא גשי למשרד!״ אישה צעירה בחלוק מעבדה ושיער חום אסוף והדוק לאחור פתחה לקראתי את דלת המשרד.
נשפתי אוויר.
״תהיי אמיצה…״ הזכרתי לעצמי.


תגובות (2)

אני דורשת המשךך

17/07/2013 03:51

אהאהאעע יש לך כתיבה מעולה!!
את חייבת להמשיך!!
[=

17/07/2013 03:55
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך