♡ שירת הגלים: חלק ב' ♡

הדלת נפתחה. לא שמעתי דבר מלבד דממה, מלאה בתדהמה. השתנקות מצידו של אנדריי, וכשהבטתי על בת הים, היא נתנה לי עוד מספר סיבות להיות המומה בעצמי. הפה שלה היה מלא בסבון ידיים, והזנב בתוך האסלה.
"ניסיתי לברוח!" היא קראה לעברי בקול חסר אונים. אנדריי מצמץ, מנסה לעקל את מה שקורה מול עיניו, ובמהירות הסתובב והפסיק להביט בה. אני רואה את עורפו השחום לאט לאט נהיה אדום. אני מגלגלת עיניי ועוברת אל תוך החדר, מביטה בבת הים במבט מאוכזב אך משועשע.
"אה… יש כמה דברים שאני צריכה להסביר לך. קודם כל… זה לא אוכל, עדיף שתירקי את זה. דבר שני, זה לא…" אני מביטה באסלה במבט נבוך, "זה לא אמצעי בריחה. אני לא ממליצה שתכנסי לזה."
היא קופצת ממקומה אל תוך האמבט שכמעט ועולה על גדותיו ומשפריץ לכל עבר.
"תכירי, זה אנדריי, חבר ילדות שלי. הוא יעזור לי לקחת אותך בחזרה לים, אני מניחה." הסברתי לה והבטתי לאחור. אנדריי נשאר בחוץ, ולא הסכים להכנס לתוך החדר. בת הים הביטה בי בבלבול.
"הוא מפחד?" שאלה, מניעה את זנבה מצד לצד. צעדתי לעברו, מושכת אותו בשרוול לתוך החדר. הוא כיסה את עיניו בבושה.
"סקיי… היא לא.. היא לא לובשת חולצה.." הוא מלמל לעברי. "אני לא יכול להסתכל!" נאנחתי, אם כי היה בזה משהו משעשע.
"למה היא פה בכל מקרה?"

בת הים הניעה את זנבה בשנית. היא נראתה נרגשת. "אני צריכה את העזרה של בת האנוש הזו. אתם מסקרנים אותי, מרגשים, מרתקים אותי. העזרה שלך תהיה יותר משאוכל לבקש. תחזירי אותי אל הים… ואראה לך." הבטתי באנדריי. הוא הציץ מבין אצבעותיו בשביל להחזיר לי מבט.
"אם נחזיר אותה זה צריך להיות מהר. הכי מהר שאנחנו יכולים." הוא הנהן. קמנו על רגלינו.
הוצאתי את הפקק מהאמבטיה והרמתי אותה. אנדריי עקב אחריי, והתחלתי לרוץ במורד המדרגות. כשיצאנו מהבית, ראינו את אמא שלי, עומדת עם חפציי, מלאה בזעם ותדהמה.

"מה זה?! מפלצת! סקיילה, מה זה?!" שאלה בצעקות חוזרות. בת הים הביטה בי בחוסר אונים.
"אמא.. אל תדאגי! אני אסביר לך הכל, מיד אחרי שנחזיר אותה לים…-" היא התקרבה, ונתנה לי סטירה חזקה על הלחי השמאלית שלי.
"כדאי לך מאוד." אמרה בקרירות.
כשעברה בחזרה אל הבית, התחלתי להתנשף, דמעות יורדות מעיניי תוך כדי שאני רצה. לאנדריי לא היה מה להוסיף. גם לא לבת הים. הנחתי אותה על שפת החוף, זנבה נוגע במים.
"מה? מה רצית להגיד? פשוט… פשוט תגידי ונגמור עם זה.." אמרתי, מנגבת את דמעותיי במרץ. זה היה כל כך מביך, להיות בעמדה משפילה מול שניהם. היא הביטה בי בעיניים עצובות, קשקשיה היפים מבריקים באור השמש ושיערה הרטוב נח על כתפיה.
"אני צריכה שתבואי איתי." ענתה, כמעט בלחישה. "את אוהבת את הים, נכון? הים אוהב גם אותך. זה הזמן שלך להוכיח את זה. את חייבת לעזור לו." היא הביטה בעיניי ברצינות. לא הייתי בטוחה למה התכוונה. באותם רגעים, הייתי מלאה ברגשות. כעס, כאב, אבל גם תקווה, חום ואהבה. היא צדקה לגבי הים. לעיתים היה נדמה שהים הוא החבר הכי טוב שלי, אפילו יותר מאנדריי. הייתי יכולה לשבת מולו שעות, ואפילו רק צלילי גליו המתנפצים היו מרגיעים אותי.
"אני צפיתי בכם." המשיכה בת הים. "סקיילה, את נאמנה לים. את חייבת לבוא איתי."
הנהנתי בראשי. ידעתי מה אני צריכה לעשות. לא הבטתי לאחור, ונכנסתי אל תוך הים.

שחיתי יחד איתה. היא חייכה, מסתובבת סביבי. בתוך הים, היא הייתה חופשיה כמו פרפר. כך גם אני הרגשתי. צללנו עמוק יותר לתוך הים. זה הרגיש כאילו האוויר שלי התחיל להגמר. אבל בדיוק אז, היא נישקה אותי. מחזיקה בעורפי עם ידיה הבהירות כנגד עורי השחום. זנבה מסתובב סביב רגליי. והרגשתי כיצד קסם קורה. הרגליים שלי הפכו לזנב מלא קשקשים. זה הרגיש כאילו הריאות שלי התמלאו באוויר, והבטן שלי בפרפרים, פרצופי חם ולחיי מאדימות.
"הייתי צריכה שיצילו אותי…" היא אמרה, מחייכת, כשדמעה נזלה מעיניה והתמזגה עם מי האוקיינוס.
"הייתי צריכה שתצילי אותי."
שחינו יחד לעבר הממלכה שלה, הים שמר אותי שפוייה. הים אימץ אותי אליו, ולכאן אני שייכת, לצידה.