Black magic-פרק 3

וולטר עמד ללכת לכיוון הארמון, משראה שג'ולייט כנראה לא מתכוונת להגיע.
"חכה! אני מגיעה!" נשמע קולה של ג'ולייט, ולפתע יצאה הנערה מהמון האנשים שמילאו את השוק.
"סליחה על האיחור, הייתי חייבת לסדר משהו חשוב" התנצלה ושפשפה את ידיה. וולטר הביט בידיה, וקלט שהן ידיים מלאות שריטות, חלקן שריטות שטחיות, אך רובן היו עמוקות וגדולות.
"מה קרה לך בידיים?" שאל וולטר בדאגה. אף פעם לא יצא לו לראות מישהו עם ידיים פצועות שכאלה.
"זה בגלל שאני עובדת לפרנס את עצמי" ענתה ג'ולייט במהירות, כאילו לא רוצה לדבר על זה. אך וולטר בעקשנותו, היה חייב לגלות כל סוד.
"את גרה לבד? אין לך הורים?" שאל וולטר בעניין, מקווה שאולי נושא השיחה שלהם יהיה משותף.
"אני לא ממש גרה לבד… זה מאוד מסובך…" אמרה ג'ולייט. "אני לא יודעת מי הם ההורים שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי, אני חיה לבד" אמרה בעצב. "איך זה לחיות בארמון?" שאלה ג'ולייט, "בטח ממש כיף…".
"האמת שגם אני לא מכיר את הוריי" אמר וולטר בהקשר לתשובתה של ג'ולייט. "בנוגע ללגור בארמון, אולי זה נשמע כיף, אבל אני די סובל שם. אני מרגיש שאני חייב שיהיה ים או מקור מים לידי, מה שאין כלל בעיר הבירה" שיתף את בת זוגתו לשיחה.
"אתה קוסם במקרה? לפי התיאורים שלך אתה נשמע קוסם מים ממש חזק אם אתה ככה קשור למים" התעניינה ג'ולייט.
"אני כן קוסם מים, אבל לא כל כך חזק, יש הרבה יותר חזקים ממני" משך וולטר בשרוולו והסמיק. אף אחד מאז דוד ג'יימס לא אמר לו דבר נחמד כזה, שהוא קוסם חזק. "בכל מקרה, תודה על המחמאה" צייץ בביישנות.

כשכבר עברו את מחצית הדרך לארמון, שאל וולטר את השאלה שקיננה לו בראש מיום האתמול. "תגידי, איך הייתה הנסיכה אנג'לין? אני מניח שהייתן חברות ממש טובות לפי החריטה בתליון".
ג'ולייט השתתקה לכמה רגעים, השאלה נפלה עליה כמו רעם ביום בהיר.
"היא הייתה מדהימה. היא הקדישה את החיים שלה לעזור לאחרים, בניגוד מוחלט לאביה" אמרה ג'ולייט וחיוך קטן התפשט על פניה. "היא גידלה אותי במשך שנתיים להיות מה שאני היום. בלעדיה הייתי רק נערה שגרה בסמטה וגונבת אוכל למחייתה".
"היא הייתה ממש נחמדה לפי התיאור שלך" אמר וולטר. "איך היא מתה בדיוק אם היא הייתה אהובה על כולם?" שאל באי הבנה.
"לא כולם ממש אהבו אותה, והיו כאלה שממש ייחלו למותה. אחד מהאנשים האלה אף ביצע את זה. אבא שלה" אמרה ג'ולייט. "הוא טען שאנשים בעלי קסם שחור הם אנשים מרושעים, וגם אם הם לא נראים ככה, כשהקסם הזה יפעל הם יהרגו כל מי שבדרכם. גם אנג'לין הייתה בעלת קסם שחור, ולה היה הרבה יותר קסם שחור מאדם רגיל. אבל היא הייתה אדם מיוחד, היא לא הייתה מעזה לפגוע באף אחד, ובכל זאת המלך החל במרדף אחריה, עד שהיא נתפסה לפני שנתיים ונהרגה על ידו. הוא שאב לה את כל הקסם, מה שעשו לכל אדם בעל קסם שחור, והיא מתה. אבל יש שמועות שהיא עדיין בחיים, שיש מי שמחזיק אותה בחיים במאמץ רב" סיימה ג'ולייט את סיפורה.
וולטר הקשיב לכל הסיפור וניסה לסדר אותו לעצמו בראש. לפתע צץ במוחו רעיון מטורף, אבל די הגיוני.
"ואת מאמינה בשמועות האלה" הוא שאל בנימה חוקרת.
ג'ולייט נבהלה לרגע. "ב-ברור שלא. אין שום סיכוי שזה נכון…" אמרה במהירות.
"אם כך, אני לא מבין למה איבדת את התליון בכוונה, אם לא כדי להגיע לארמון ולקחת בחזרה את הקסם של אנג'לין" אמר וולטר וחיוך ניצחון נסוך על פניו.
ג'ולייט השפילה את פניה לקרקע. "בבקשה אל תקרא לשוטרים שיעצרו אותי" התחננה ותפסה בזרועו של וולטר המופתע. דמעות בצבצו מעיניה והחלו לזלוג במורד לחייה.
"אני לא אלשין עלייך" אמר לה וולטר וניסה להשתחרר מאחיזתה החזקה בידו. "נוסף על כך, אני אעזור לך, אני רוצה להכיר את אנג'לין הזאת" לחש וולטר לאוזנה של ג'וליט המופתעת.
———————————————————–
"האוויר משתולל, ולפי מה שנראה היא הולכת לנסות לצאת נגד הממלכה כולה" העירה פייורינה בקול.
"אני תוהה אם נצליח לשכנע אותה, אש" אמר הנער הצנום שעמד לצידה. הוא הביט במפת הממלכה בעיון, ולא הסיט את מבטו להביט בשותפתו.
"יש לי שם, רוקי! פ-י-י-ו-ר-י-נ-ה!" אמרה פייורינה וביטאה כל הברה משמה בנפרד.
"מעניין איפה נמצא מים, או איך שלא קוראים לו" אמר רוקי, עיניו עדיין היו שקועות במפה.
"עזוב עכשיו את מים ואוויר, תשתחרר מעט" אמרה פייורינה וניסתה להזיז אותו מהמפה שהחזיק בידיו.
"בסדר…" נאנח רוקי, והלך באי רצון אחרי פייורינה שדילגה במורד ההר.
———————————————————
"בבקשה, הנה התליון שלך" הגיש וולטר לג'ולייט את התליון שלה. ג'ולייט חיבקה את התליון למשך כמה שניות, ואז הכניסה אותו לאחד מהכיסים שתפורים בשמלתה.
"לפי מה שאנג'לין סיפרה לי פעם, המלך מחזיק את הקסם השחור במרתף של הארמון" אמרה ג'ולייט.
"יופי! המרתף הוא לא אחד השטחים שאסור להיכנס אליהם, אך הוא עדיין מקום מאוד מפחיד" הזהיר וולטר, ולפי הבעת פניו היה ניתן להבין שהוא נקלע למקום הלא נעים פעם.
וולטר הוביל את ג'ולייט לכיוון המרתף, כשבדרך הם מקפידים שלא לדבר על הנושא של הקסם השחור כדי שלא לעורר חשד.

כעבור כמה דקות שבהן עברו השניים הרבה מסדרונות ארוכים ומקושטים, הם הגיעו אל דלת עץ גדולה וכבדה למראה.
"מפחדת?" שאל וולטר.
"בכלל לא" ענתה ג'ולייט בביטחון.
"אז כדאי לך להתחיל" אמר וולטר ופתח את הדלת הגדולה.