Remember this moment forever – פרק 1

שוטטתי לבדי במקום העצום הזה.
אני לא יודעת מה אני עושה פה, איך הגעתי לפה בכלל? אה נכון, עוד אחד מהרעיונות הגאוניים של מריה.
לא הייתי צריכה להקשיב לה וללכת לפארק נטוש משנות ה-90. אומרים שהוא רדוף רוחות ואני פוחדת מרוחות! אבל לאאאא חייבים לעשות הכל בניגוד לרצוני!
הגעתי למין נדנדות כאלה וארגז חול קטן. הכל נראה כל כך אפל ושחור, הנדנדות גססו, אני בטוחה שאם הייתי נושפת עליהן הן היו מתפרקות ומפזרות אבק לכל עבר. אולי בשנות התשעים זה היה מגניב, עכשיו זה סתם מגעיל ומצמרר.
הסטתי את מבטי מהנדנדות, הסתכלתי סביבי ולא זיהיתי שום דבר. אני אבודה. בטלפון אין קליטה. מריה נעלמה. אני לא אתפלא אם ברגע זה אנס יקפוץ מבין השיחים!
"היי." קרא קול מאזור הנדנדות. טוב הוא לא קפץ מהשיחים אבל, אנס זה אנס! הסתובבתי לאט לכיוונו של האדם. נער בן גילי ישב על הנדנדות ולמרבה הפלא הן לא נשברו בכלל. הנער היה חיוור, חיוור מאד, כמעט שקוף. "מי אתה?"
"מצחיק, זה מה שרציתי לשאול אותך.."
בקלילות הוא ירד מהנדנדות והתקדם אליי, כשידיו טחובות בכיסיי מכנסיו הבלויים. "מה שמך?" המשיך לדבר.
"למה שאומר לך?"
"אהה.. אז את עוד אחת מהאנשים האלה, אתם לא מבינים אחרי כל כך הרבה פעמים הא?"
הנער הוציא יד אחת מכיסו וכשהוא היה קרוב מספיק אליי, הוא תפס בראשי ודחף אותו לרצפה. אני חושבת שפתחתי את הראש שלי ברגע ששמעתי את החבטה והרגשתי את הכאב. "אני אליסון! אני אבודה! בבקשה תפסיק!"
התחלתי ליילל בכאב וייסורים. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר, באמת! בסך הכל התגנבתי לפה עם חברה שלי, היא נטשה אותי ועכשיו אני אבודה פה!!"
האחיזה שלו התחילה להחלש, הוא עזב אותי ונתן לי לקום. כשקמתי הושטתי את ידי לראש שלי, צדקתי, יש לי חתך גדול מעל לגבה הימנית שלי, אני חושבת שהחתך עמוק.
"טוב אז אני מניח שאת מצטרפת לאוסף.."
מילמל לעצמו. "אוסף? איזה אוסף?"
"עכשיו אחרי שראית אותי, זה או להרוג אותך, או לקחת אותך איתי ולדאוג שלעולם לא תעזבי."
"נהדר! אני מניחה שאם יש אוסף אז בטח דפקת לעוד כמה בנות את הראש במדרכה!"
"בואי כבר!" הוא תפס ביד שלי. בידו השנייה הוא הזריק לי במהירות חומר כלשהו לתוך היד, הכל הטשטש בצורה נוראית, ו.. אני חושבת שהתעלפתי באותו רגע..

"היי חדשה קומי!"
קול נשי מאיים העיר אותי. פקחתי את עיניי לאט, אלפי עיניים בכל מיני צבעים הסתכלו עליי כמו על ניסוי מדעי.
"מי את??", אותו קול נשי שהעיר אותי דיבר. מסתבר שזאת הייתה מישהי עם שיער ארגמן יפה וארוך ועיניים שחורות. "א…אני אליסון?"
"את שואלת אותי?" היא די לגלגה עליי. "אני לא בטוחה אם קוראים לי אליסון.."
"את שחכת מי את?"
הרגשתי מבולבלת. אני לא זוכרת כלום. איך בכלל הגעתי למקום הזה? למה אני פה? מי אני בכלל? האישה עם שיער הארגמן המשיכה לדבר, לא הצלחתי לשמוע מה שהיא אמרה, הסתכלתי סביבי וניסיתי למצוא פיסת מידע כלשהי. "היי! אליסון את מקשיבה לי?? את צריכה ללכת!!"
"מה? לאן?"
"אליו!"
היא משכה אותי מידי והובילה אותי למקום כלשהו. לפי המבנה הבנתי שאני נמצאת באחוזה ענקית, עתיקה מאד ועם זאת מצוחצחת ביותר. גרגיר אבק אחד לא נמצא על הקיר או על הרצפה.
הגענו לחדר גדול באחוזה, באמצע החדר נמצא כיסא מלכים ועליו ישב בן אדם שנראה לי מאד מוכר אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה.
הוא היה חיוור מאד, שיערו השחור פרוע על ראשו ועיניי קרח כחולות נעצו בי מבט מפחיד. זה רק נדמה לי או שהוא גם רזה בצורה לא נורמלית?
האישה עם שיער הארגמן חייכה אליי חיוך מחשיד ויצאה מהחדר כשהיא סוגרת את הדלתות הענקיות בכניסה.
"מי אתה?"
חיוך מוזר עלה על שפתיו. "מארק. הבחור שהציל אותך."
"הצלת אותי? מפני מה?"
"אנשים בשחור רדפו אחרייך מסיבות מסוימות. לקחתי אותך תחת חסותי."
ואוו באמת? אנשים בשחור? הם קשורים איכשהו לעברי? אז אם המארק הזה הציל אותי, אפשר לסמוך עליו. לא?
החלטתי להתקדם אל מארק. מקרוב הוא נראה קצת פחות מאיים. "אז אם אתה הצלת אותי. אני צריכה להוקיר לך תודה?"
"זה כלום, את לא צריכה."
"על מה אתה מדבר? אני צריכה!" בין רגע, הרגשתי שטף של אנרגייה זורם אליי. הרגשתי מאושרת בלי סיבה. אפילו שאני לא מכירה את המארק הזה, אני מרגישה 100% בטוחה לידו.
כשנעמדתי מולו, רכנתי אליו והתקדמתי אל פניו. "זאת התודה שלי אלייך!", חייכתי אליו. התקרבתי יותר, נישקתי אותו קצרות על שפתיו והתרחקתי לראות את תגובתו.
הוא היה מבולבל ביותר. ידעתי שזה מה שיקרה אבל לא ציפיתי שגם אני אהיה מבולבלת כמוהו. מה נכנס בי? כל האושר הזה והביטחון העצמי המופרז? הסתובבתי עם גבי אליו, "תודה שוב!" זרקתי לאוויר ויצאתי מהדלת.
סגרתי אותה אחרי. נשענתי עליה בכבדות וחשבתי לעצמי, מה לעזאזל?