Signals – פרק 1

את היום הזה לעולם לא אשכח.
לעולם לא אשכח את היום הזה.
את היום שהצלחתי להוריד גשם מבלי להתאמץ בכלל.
את היום שבו חיפשתי לחשים משעמום וניסיתי אותם.
לעולם לא אשכח מה שעברתי לפני, ולא אשכח מה שעברתי אחרי.
כי מקרים על-טבעיים, בני-אדם לעולם לא ישכחו, את היום, השעה והזמן.
—~~~—
להתעורר בבוקר, יום ראשון, גשם קטן. לא חדש.
קמתי ממיטתי מבלי לסדר אותה ורצתי אל עבר השירותים, סתם לשבת
לחשוב על מה שאני חווה.
´אם כאן רואים קצת, האם שם יראו יותר?*
´אם כאן רואים את הפחד, שם לא רואים?*´
אחרי המחשבות המחרידות האלה יצאתי מהשירותים, ישר בלי לשום מקום אחר
להתלבש. יש לי רק כ-57 דקות להתארגן, ואני? מתארגנת ממש לאט.
הרי זה בוקר לא?. במהרה הרגשתי את ההרגשה הרעה הזאת.
ההרגשה הזאת שאני מרגישה בזמן שאני מתלבשת.
ההרגשה שיש עוד בן-אדם בחדר, אבל לא רואים אותו.
קולות החריקה המעצבנות שנשמעות מקירות החדר התחילו.
כמעט קיבלתי התקף לב, לבשתי את המכנס בצורה הגרועה ביותר ורצתי מהחדר בפחד
אל עבר המטבח, ששם אמא שלי נמצאת.
´סוף סוף אני יכולה להירגע´;
נשענתי על אמי, עייפה. "אמא אפשר לא ללכת היום לחטיבה?"
אבל כמו כל אם רגילה התשובה הייתה מאוד צפויה.
"לא, KL היום יש לך את המבדק באנגלית!"
"אבל אמא! אני אוכל לעשות אותו ביום אחר."
"לעשות ביום אחר זה לשאול את החברים מה היה ולהתאמן ברמאות? לעולם לא!"
הפסקתי להישען על אמי והלכתי את השולחן. "מה את מכינה?"
"את האוכל האהוב עלייך כמובן! שוקולד נוטלה בייתי ביחד אם קאפקייק בייתי!"
"אמא, את תמיד יודעת מה אני אוהבת לאכול כל בוקר."
אחרי שאכלתי, יצאתי לבית ספר, אבל בדרך פגשתי במראה מאוד לא צפוי.
עננים, ויש בניהם כמו "פתח" זוהר ואליו שביל עננים דק שקוף נמשך לתוכו.
לא הבנתי מה קורה פה. תופעות עננים אני פוגשת המון, אבל מעולם לא חזיתי בכזאת.
ניסיתי לא לשים לב לתופעה, הרי אני עומדת לאחר. רצתי אל עבר בית הספר
כאשר התופעה הענקית הזאת לא זזה ממקומה, אבל כן נסתרת בין הבניינים.
נכנסתי דרך השער בפאניקה מבלי לשים לב לכל אלה שאומרים לי היי.
ואז, כמו תמיד. ההרגשה התוקפת הזאת של סימן חיים לא ידוע התחילה.
ממש ליד המקום שלי. והראייה המעצבנת. ´מה שרחוק יראה יותר רחוק, ומה שקרוב
יראה כמו משחק´
ניסיתי שלא ליפול על הרצפה, אני שונאת את זה.
אני שונאת את מה שקורה לי.
"KL, תשלחי לי את האותות שלך"