הטבלה המחזורית – פרק 12

זה היה מקום עמוד מדפים עם המון חפצים משונים וכסופים.
"שלום" אמר גבר עם חיוך ענק מאוזן לאוזן.
"שלום" אמר פרסי.
"ברוכים הבאים לחנות לחצי אלים, אני מניח שאתם חצי אלים אז בואו נתחיל בקניות!" הוא אמר.
העפתי מבט אל ירדן והיה נראה לשנינו שמשהו כאן מאוד לא בסדר.
הגבר היה נראה כבן ארבעים ומשהו עם שיער קצר בצבע חלודה ועיניים בצבע של בוץ. הוא היה מנומש בפנים, כאילו משהו לקח עט כתום וצייר לו נקודות.
השיניים שלו היו עקומות למחצה.
הגבר הזה לקח את פרסי להסתכל על כל מיני בקבוקים.
"בוא נבחר לנו כלי נשק" אמרה לי ירדן.
הסתכלתי על שלט ביונית עתיקה. כלי נשק. מצוין.
"בואי" אמרתי "לשם".
הייתה שם תצוגה ענקית של נשקים. פגיונים, חרבות, רובים, קשתות וחצים ואפילו קלשון אחד. ירדן לקחה את הקלשון וזה בהק באור ירוק כחלחל והפך לקשת לשיער. ירדן פיזרה את השיער שלה ושמה את הקשת. הקשת הייתה ירוקה כחלחלה והתאימה ממש לעיניים שלה ולשיער השחור שלה. היא נראתה ממש טוב איתה והרגשתי את הבטן שלי מסתובבת. בחיי, אני נוטה להתאהב מהר.
"וואו, כמה מתאימה לך הקשת" שמעתי קול אומר.
סובבתי את הראש לנערה צעירה עם שיער ארוך שַׂטֵני גולש ועיניים חומות חמימות.
"אז אני מניחה שאת אוהבת את הקלשון? בת פוסידון?" שאלה הנערה.
ירדן הנהנה. לא היה צורך לשאול איך ידעה שהיא בת פוסידון.
"ומה איתך, לך יש נשק?" שאלה אותי הנערה.
"הממ…" אמרתי.
"אופאל!" קרא קול המוכר ההוא שהלך עם פרסי.
"מה?" שאלה הנערה.
"יש לך במקרה זמן פנוי? להתייעץ עם האדון" אמר המוכר.
"בשמחה" אמרה אופאל. היא חייכה אלי חיוך מתוק והלכה.
בינתיים המוכר הגיע.
"ובכן, את קונה את הקלשון?" שאל המוכר.
"מי אתה?" שאלתי.
"ובכן, אני לא בדיוק חצוי, אני אביהּ של אופאל אך אני מעורב בכל התחום ולכן החלטתי למכור חפצים לחצויים" אמר המוכר.
"ואתה לא תעשה כלום? אתה לא מפלצת?" שאלתי.
"אני?! אני בן תמותה פשוט" אמר המוכר "דרך אגב, שמי ארצ'ר".
הוא שלח לי יד ואני לחצתי אותה ואחרי גם ירדן.
"אופאל חצוייה?" שאלה ירדן.
"חצוייה זוטרה, בת הֶבֵּה" אמר ארצ'ר.
"אתה לא חושב שהיא מתבזבזת כאן?" שאלתי.
"למה הכוונה?"
"אתה יודע, יש לה הרי יכולת" אמרתי.
"האם כל החצויים צריכים לצאת להרפתקאות, אופאל רצתה חיים שקטים יחסית, מידי פעם היא שולפת חרב ומתאמנת. לפעמים אפילו שוברת כמה כלים עם האימון ולפעמים מגיעה מפלצת והיא קוטלת אותה" אמר ארצ'ר.
זיהיתי מין עצב בקול שלו.
הסתכלתי על ירדן. היה נדמה לי שאני מסוגל לקרוא לה את המחשבות.
"אנחנו באמצע מסע חיפושים ו… היינו שמחים לעוד חברה" התחילה ירדן לומר.
"אופאל?" שאל ארצ'ר. ניצוץ הופיע בעיניו.
"כן" הנהנתי.
"רק רגע" אמר ארצ'ר "אופאל!".
"כן?" היא קראה. הדהים אותי איך זה שהיא שורדת את כל הטרטורים של אביהּ.
"שני החצויים האלה הציעו לך משהו, בואי" הוא קרא. שמעתי אותה הולכת במסדרון.
"קדימה" אמר לי ארצ'ר.
אני הסברתי לה על מסע החיפושים שלנו. היא הסתכלה. היה לי חיוך מתוק על הפנים.
"אני מסכימה" היא אמרה.