מי אמר שזאת הצורה הכי טובה להתחיל?…2

גברת סטטרומל, או בקיצור גברת סטטוס (כך אנחנו מכנים אותה, תבינו לכולם יש אותה בפייס והיא מעדכנת לפחות פעמיים ביום, אישה מוזרה), היא המורה למטמתיקה הזאת שחוזרת מיליון פעמים על אותו משפט בכיוונים אחרים שאף אחד לא אוהב, עמדי ליד הדלת לפני הכניסה לכיתה והסתכלה עלינו, לא הבנתי מה היא רוצה אבל היא עשתה מראה מורעב, היא גרמה לי, לדרור ואיזבל להרגיש פשוט מתוחים ומפוחדים, תאמינו לי היא אישה שלא הייתם רוצים להיתקל בה, ככל שאני יודע היא מגדלת לבד 2 בנות, והיחס שלה כלפיהן הוא ממש נוראי, ממש דיקטטורי, " את עושה ככה ואת עושה ככה ואם לא תעשו מה שאני אומרת לא תקבלו דמי כיס ואני יכפיל לכן את שיעורי החשבון" האישה הזאת, אני חושב שהיא משוגעת, לצערי ככל הנראה אני היחיד שחושב ככה, כולם מסתכלים עליה כשהיא נכנסת, כולם נותנים לה כבוד, כולם מנסים לרצות אותה, אני יודע שאולי זה מהסיבה שאח שלה הוא איזה פוליטיקאי עשיר, אבל אני לא בטוח אם השמועה הזאת נכונה, זה פשוט מפחיד, היא לבשה שמלה אדומה עם קישוטי פרחים, שרוולים ארוכים, והשמלה הגיעה לה עד המגפיים המכוערות שלבשה, המשקפיים הדוחות שלה נראו עוד יותר מלוכלות מהרגיל היום אבל לא הסתכלנו עליה, היא בערך בגיל 52 משהו כזה מטר שישים ושלוש, אחת המוזרות, בכל מקרה נכנסנו לכיתה והתחיל השיעור הראשון, הבעיה הייתה שזה יום שלישי ויש עוד שיעור מטמתיקה בסוף היום, כיתה ט' היא לא הכיתה הכי טובה, יש גם בריונים, הבריון של השכבה לא היה ולא היה לי מושג למה, קוראים לו פרנק והוא שמנמן בגובה מטר שמונים, הוא מרביץ למי שעומד מולו, אחד הפסיכים ולי אין מושג למה ולא אכפת לי.
בסוף היום איזבל התיישבה לידי, כן כן לידי ואמרה לי שהיא רוצה לדבר, לדבר עלינו, יכולתי להישבע שאני זהרתי, פתחתי את העניים שלי, בכזאת עוצמה וחייכתי אליה, אחחח חיכיתי לשיחה הזאת כל השנה, ידעתי שבסופו של היא תתאהב בי, אבל מסתבר שזה לא היה המקרה, "תקשיב דניאל, אני רוצה לגלות לך משהו, אני ודרור, אני רוצה להציע לו חברות, מה אתה חושב?" הייתי בשוק "אהה… אמממממ תציעי לכי על זה" רציתי לקפוץ מצוק הייתי כל כך מאוהב בה, זה היה רגע שבחיי לא הייתי שוכח "דניאל זאת לא גברת סטטוס?" הסתובבתי וראיתי אותה מאחורי "גברת סטטרומל" אמרתי "איך ?, אין ישיבה של המורים עכשיו?" שאלתי ואז היא פתחה את הפה שלה "מר דניאל הצעיר, כמה שאני יהנה להרוג אותך" הקול שלה היה שונה כאילו מישהו אחר דיבר מהגרון שלה, נכנסתי לפאניקה ואז קרתה תאונת חיי, הטעות הכי גדולה בעולם, דבר שמעולם לא סלחתי לעצמי עליו, התקופפתי מתחת לשולחן ואז גברת סטטרומל פלטה מתוך הלוע שלה כדור אש, קרסתי למעטה, ואז ראיתי מה קרה, איזבל, נערת חיי מצאה את מותה…
היא שכבה ליד הקיר עם עיניים פתוחות בהבעה מופתעת והבטן שלה בערה באש, נוצר לה חור כמו חור כדורסל בבטן, היא הסתכלה עלי ואמרה," ידעתי שאני ימות היום" דם יצא מפיה, המון דם, היא הסתכלה עליי וניסתה למצמץ, ניסיתי להשאיר אותה ערה, והיא אמרה "חלמתי שאני ימות היום, ראיתי את זה קורה, דניאל אני יודעת מה אתה מרגיש כלפיי, ניסיתי להקשיב לו ואני מצטערת… אני כל כך מצטערת… הבעיה היא שאני… מטומטמת… ראיתי את עצמי מתה… והייתי חייבת לשקר לך… אני לא אוהבת את דרור, אני אוהבת אות…" היא מתה לי בין הידיים, השאירה אותי לבד עם גברת סטטוס, היא מתה, הייתי שבור ואז ראיתי את דרור מאחורי עם חרב מברזל, הוא חיסל את גברת סטטוס והגיע אלי ולאיזבל "לא היא ידעה שהיא תמות למה היא נשאה פה, אמרתי לה ללכת למחנה, אני לא מאמין אני יצטרך לדווח על מוות נוסף, לעזעזל עם המפלצות לאחרונה" הוא נשמע שבור, לא הבנתי דבר, הבנתי שאיזבל מתה והתעלפתי…
התעוררתי בבית שלי ורצתי לדלת, קיוותי שזה היה רק חלום, רציתי להאמין שזה חלום ואז ראיתי את ההורים שלי ואת שלושת אחיי…
רון, מתיאו ויניב … הם כולם בהו בי, ורון התחיל לבכות ואמר "אתה הרגת אותה, אתה הרגת אותה" הוא הצביע לכווני מתיאו ויניב לקחו אותו לחדר שלו וניחמו אותו, הם בהו בי מדי פעם בדרך לחדר, ההורים שלי היו בסלון ודיברו עם דרור, וכמובן כשהייתי קרוב לדלת ראו אותי…
אמא שלי התחילה ללכת מהר בכיווני הגיע אליה וסטרה לי…
"אתה אחראי למותה של איזבל, רק אתה ילד… איבדנו אחת בגללך, היא הייתה בתה של אפרודיטה ידעת!!" אימי החלה לבכות ואבא שלי אמר "תסלח לאימך, פשוט המוות של איזבל, הוא בלתי נסלח, למרות שהמפלצת שהרגה אותה מתה, זה לא יאמן" אבא פנה לדרור "אז עכשיו הילד הזה יעזוב?? זה נגמר?? אני מקווה מאוד כי אני לא לוקח על עצמי יותר את הילד הזה" דרור הנהנן כאבא שלי אמר את המילה "נגמר" הייתי בשוק, כרגע איזהל מתה והוא אומר שאני צריך ללכת למקום אחר והוא סיים "לטפל" בי?? "איזה מן אבא אתה!?!?" צעקתי "איזבל כרגע מתה, אני צריך ללכת לבית שלה, אני צריך…" "דניאל אמר דרור, זה בסדר זה קורה, היא ידעה שהיא תמות היום, זה לא אשמתך, עכשיו אני צריך לקחת אותך איתי למחנה" חשבתי שהטלעות שלי היום נגמרו אבל מסתבר שעדיין לא "מחנה? אבא שלי בחיים לא ירשה זאת, זה יקר מדי, נכון אבא?!?!" צעקתי אליו אך הוא לא ענה "דניאל תקשיב לי אני יעזור לך, אתה רק צריך לבוא איתי, נלך למחנה ואני יסביר לך על…" "ההורים שלך" אבא שלי קטע את דרור, "ההורים שלי?? זאת בדיחה?? כרגע איזבל מתה אני לא מעוניין בבדיחות, אני יודע מי הם ההורים שלי, זוג חלאות שלא נותנות לי חופש, לא אוהבים אותי, מתייחסים אליי כמו זבל, זה ההורים שלי" "אולי תרגע!!" צעק אבא שלי, "התחייבתי לקחת אותך, לא לגרום לך להרגיש רצוי, ידעתי שזה יקרה, רציתי אותך רחוק ממני, מבני ואשתי ככל האפשר ומה לעשות זה יצא ככה" "חתיכת חלא" קראתי "התחייבת?? מה זה השטויות האלה??!! אני לא צעצוע" "צודק" אמר אבא "לפחות צעצוע אפשר לזרוק" אמר והלך לחבק את אישתו, הם הלכו לחדר השינה בעודם בוכים על דבר שלי לא היה ברור לגביו. "דרור מה הולך פה? תגיד את האמת" רציתי לבכות, לצרוח, רציתי את איזבל, היא הייתה הבןאדם שהחזיק אותי כשרע לי עם המשפחה שלי ועכשיו היא מתה "דניאל תקשיב מר וגברת קרוס הם באמת לא ההורים שלך, אבל הם באמת אוהבים אותך כמה שהם יכולים, מעולם לא נפתחת בפניהם, אז הם מנסים לגרש אותך עכשיו בידיעה שלעולם לא יראו אותך שוב, אתה באמת לא בנם" אני קפאתי, שנים חשבתי על זה, שנים ואני רציתי לצרוח על זה לעולם ודרור ידע "מה?, מה הולך פה?, אני לא מבין דרור, איזבל, איזבל, היא אמרה שהיא רוצה להיות חברה שלך, היא רק, לא ,לא זה לא קורה לי…" פשוט בכיתי ,התפרקתי ,התיישבתי וקיפלתי את הראש בין הרגליים ודרור אמר לי "איזבל שנים הייתה מאוהבת בך, היא אמרה לך את זה כדי לשנות את החלום שלה, אמא שלה היא אפרודיטה והיא הזהירה אותה מזה גם כן, אלת האהבה הראתה לה את היום הזה למרות שהיה אסור לה, היא לא הייתה אמורה להישאר בכיתה, היא ניסתה לשנות את העניינים, זה לא היה אמור להיות ככה, אני כל כך מצטער…" כל כך כאב לי, כל כך, לא ידעתי מה לומר, היא אהבה אותי בסופו של דבר ולא ידעתי, אהבתי אותה מאוד ואני מעולם לא ידעתי, בתקופה האחרונה (חודש שלם) בילינו הרבה יחד, ראינו סרטים, הלכנו לים, היינו זוג כזה, זה מה שחשבתי, ואז היא מתה לי בין הידיים, נעמדתי…
הסתכלתי על דרור ואמרתי "אין בעיה תיקח אותי למחנה הזה שלך רק תבטיח לי, אני לא רוצה לדעת דבר על ההורים האמיתיים שלי, אני רק רוצה נקמה במה שהרג את איזבל" דרור ניסה למחות אבל הלכנו לדברי הרזתי הכול, אלבומים, בגדים, הכול, לקחתי מים ואוכל ואני ודרור יצאנו מהבית ובחוץ חיקה לנו פרנק, לא הבנתי למה אבל אמרתי בקול "בואו נלך להרוג כמה מפלצות"…