אלי מטרד | פרק 1: השמש | חלק 2: חברים בראש אחר

הספרייה הייתה למעשה חדר אחד גדול ועגול. מדפי ספרים מפלדה היו מפוזרים, והחזיקו עותקים מגוונים ושונים, מחולקים לפי ה-א"ב. הם צחקו קצת, עד שנרגעו. "הייתי שמח להכיר את שאר החברים שלך," אֶרי אמר. "הם נשמעים ממש מגניבים."
"הם נחמדים," היא הנידה את ראשה בהסכמה. "אחר כך, אולי אחריי ההתנדבות היום. מה דעתך? זאת תהייה דרך נהדרת בשבילך להכיר את כולם, ולהשתלב בבית הספר."
"אני אשמח," ענה בקלילות. "לאן להגיע?"
"אני כבר אשלח לך," היא שלפה את הסמארט-פון שלה. "מה המספר שלך?"
לאחר שסיימה להוסיף אותו, היא החזירה את המכשיר לכיסה. היא שמה לב שהחזיק עותק מסוים… על המיתוס המצרי. "מה מצאת שם?" שאלה והצביעה על הספר. "משהו מעניין?"
"סתם משהו." הספר היה פתוח במרכזו, שם היה תצלום של קיר מקבר מצרי. החריטה נראתה בת אלפי שנים, ותיארה את… "רע," אמרה זואי. "אל השמש."
"אף פעם לא הצלחתי להבדיל ביניהם," ארי התמרמר. "כולם נראים אותו דבר."
"ממש לא," חייכה בעליצות. "קל להבדיל. רואה?" הצביעה על דסקת השמש – עיגול ענקי מוקף בנחש שרע חבש על ראשו כמו כובע – "רע הוא אל השמש. המצרים היו משתמשים בדיסק הגדול כדי להבדיל אותו מדומיו. הרוב מתבלבלים בינו לבין הורוס. גם להורוס יש ראש של בז, רק שהוא לובש את הכתר המלכותי של מצריים המאוחדת-"
"חשבתי שהשני עם הראש של הבז זה אוזיריס?"
היא צחקה וחטפה ממנו את הספר. "אתה לא ראוי לקרוא את הספר הזה." כשהתבוננה בתמונה, היא שמה לב שעיני התבליט הבריקו. 'מה לעזאזל?…' היא ליטפה את הדף בעדינות, עד שארי חזר ללכוד את תשומת לבה. "עזבי אותך מהשטויות האלו. תשלחי לי כבר הודעה שאת מאשרת אותי!"
"כן, נכון," היא הזדרזה לשלוף את הפלאפון ושלחה לו מסרון. "נתראה הערב?"
"אין ספק. אבל בינתיים, כדאי שנחזור לכיתה."
היא הנהנה, והשניים הזדרזו לצאת מהספרייה בדיוק כשהצלצול הדהד ברחבי מוסד הלימודים.

כשפקחה שוב את עיניה, דיאנה הבינה שעמדה במרכז היער. "מה לעזאזל…" היא שפשפה את עורפה. השמש עדיין עמדה בשמיים, ותחושת מועקה קטנה שקעה בלבה. היא ידעה שעשתה את הדבר הנכון… אז למה זה מפריע לה? ממתי אכפת לה מכל השטויות האלו?
קולות נביחה קטעו את מחשבותיה. "חץ?" פניה קרנו מאושר. "חץ!" היא קראה אליו. לברדור שחור וגאה עשה את דרכו מעל שורשי העץ הגדולים והמסלע ההפכפך. כשהגיע אליה, הוא קפץ כל כך מהר עד שהפיל אותה. היא צחקה וחיבקה אותו בזמן שליקק אותה. "הנה משהו אחד שהיה חסר לי היום. מה שלום סבתא? עדיין חיה?" משנבח פעם אחת היא אמרה, "יופי. קדימה," וקמה על רגליה. "כדאי שנחזור למעונות, או שיתחילו שוב לשאול שאלות. הם תמיד חייבים להציק לי. בוא חץ." הוא התרוצץ אחריה בקשקוש זנבו.
היא לא הייתה מסוגלת להפסיק לחשוב על הרעיון שהאלים הרעים עליהם רע דיבר אולי יגיעו אל היער. להגן על היער מפני טורפים וציידים לא חוקיים זה דבר אחד, אבל להגן עליו מפני אלים? שלא לדבר שהיום היא גילתה שהיא אלה בעצמה. זה הרבה לעכל. הרבה מאוד, אפילו. זה יכול להסביר כמה דברים: כמו למשל את הפעם שהצליחה להסתתר ביער מפני המשגיחים של קק"ל. החבר'ה היו יוצאי סיירת… דיי מפתיע כשחושבים על זה.
הם המשיכו ללכת חזרה אל עבר כפר-הנוער, וראשה לא הפסיק להסתחרר ממחשבות על מה שעברה היום.

הערב דווקא איחר לבוא. השעה הייתה רבע לשבע, והשמש רק התחילה לשקוע.
ביתה של זואי שכן בשכונת יוקרה בשולי העיר רחובות. זאת הייתה דירה בקומה השישית של בניין דירות מפואר. המרפסת עליה עמדה השקיפה אל עבר הכביש העוקף, שסביבו היו בעיקר שדות חקלאיים ושטחים פתוחים. היא הייתה יכולה לראות את באר יעקב באופק, ואם הייתה מעזה למשוך את עצמה עוד קצת קדימה, הייתה יכולה לראות את נס ציונה.
רוב החבר'ה כבר הגיעו. כמה בנות מהכיתה שלה, חברים שלהן, כמה מהבנים מהכיתות הקרובות… אבל אין זכר לארי. "מה קרה?" שאלה נִיקָה, בחורה צנומה בעלת אף מאדים.
"כלום, כלום." היא התבוננה בשמש השוקעת. "תחזרי פנימה, אני מיד מצטרפת."
"טוב," הסכימה בלית-ברירה ושבה לסלון.
"זואי…" קול הדהד סביבה.
"מי שם?" שאלה בחשש, מקמצת את ידיה לאגרופים. בטח רעיון מטופש של דור, אחד הבנים ה-ממש לא מצחיקים. ואז זה חבט בה. "ארי?" שאלה מעט בחשש.
"השמש, זואי. השמש…"
היא התבוננה בשמש עד שהסתנוורה. היא חשה את גופה נשאב בבת-אחת בניגוד לרצונה, בדומה לתחושה בה מניחים כף יד על פיה של שואב אבק. היא זעקה עד שתחושת סחרור אפפה אותה, ומכאן הכל הפך לשחור.

היא התעוררה במקום שלא הכירה. בים?… לא. ללא ספק היא הייתה על סירה, אבל לא ים. כשהצליחה להתאושש ולחקור את הסביבה, היא הייתה מוקפת באפלה תמידית. היו שם מים, אך לא היו תנודות. הם עמדו… אך הסירה עדיין שטה דרכם. פיזית זה לא אפשרי. "איפה אני?…" היא שאלה ואספה את שיערה החום. "מה קרה?…"
"בבקשה, שבי," הקול העמוק והעייף ביקש ממנה. היא הפנתה את מבטה לעברו; אדם שלבוש בבגדי פרעונים… ומסיכה מאוד ריאליסטית בצורת ראש בז. "ואוו," היא שפשפה את עיניה. "זה ממש נראה אמתי. אבל אני אשמח לחזור הביתה עכשיו," היא הנהנה. "אני לא ממש אוהבת אסקייפ-רום."
"מה?" שאל ראש-הציפור בבלבול. "את לא אוהבת מה?"
"הו, אני מבינה. זה הכל חלק מהאקט, נכון? של מי היה הרעיון? דור? זה הבחור עם הזקנקן."
"אני חושב שהתחלנו על רגל שמאל," הבעת ההפתעה שלו הייתה דיי אמינה. "קוראים לי רָע-"
"כמובן שאתה רע. אל השמש? ראש הפנתיאון המצרי?"
"כן-"
"משיט הספינה בנהר השמיים? בכל פעם כשהיום נגמר אתה נלחם בנחש אָפֶּפּ ומונע ממנו לתקוף את העולם?"
"זה… כן. אני רואה לשם שינוי שמישהו זוכר."
"אה-הא."
"האם את יודעת מי את באמת, זואי ווינברג?"
"מה זאת אומרת? הרגע אמרת את השם שלי. אתה צריך להיות עקבי."
"זה הולך להיות קשה." הוא התעקש שתתיישב שוב, והיא עשתה כן. "האם את יודעת מי היא האלה אתנה?"
כנראה שאין לה ברירה. היא תצטרך לשתף פעולה. "אוקי, אני זורמת איתך. אבל לרקורד אני לא קונה את כל הקטע הזה. לאיזו סירה אין משוטים?" כשקיבלה תשובה ריקה, היא המשיכה. "כן, אני יודעת מי זאת. אלת החכמה והאסטרטגיה. היא גם הייתה אחת מהבתולות שהתמודדו על תואר היפה בנשים, במשפט פאריס…"
"כן, את בהחלט יודעת. ואת יודעת מי אני. אך מעולם לא תהית באשר לידע העשיר שלך? ההצלחה שלך? התהילה? העובדה שיש לך את הכוח להתנדב לכל משימה או אתגר? למה את תמיד מובילה את הכיתה שלך בכל פעילות?"
"נו באמת, אתה רומז שאני הבת שלה או משהו כזה?" היא הסתכלה סביב. "אוקי, חבר'ה, זה אחד הגרועים. באמת. כאילו, לא להעליב, אבל-"
"להילחם באפפ נראה יותר קל מלדבר איתך, גלגולה של אתנה!" הוא גער בכעס. פניו קרנו וסנוורו אותה, ממש כמו אור יום צהוב ומלא. "את תקשיבי לי עכשיו, ותפסיקי להתכחש למה שאת רואה!"
היא קפאה. רגע… יכול להיות שהיא מדמיינת? היא לא שתתה שום דבר. אולי היא התעלפה? זה באמת היה יום קצת חם. חייב להיות הסבר הגיוני. "אתה אומר שאתה רע, אל השמש? אם זה נכון, איפה שאר השומרים שלך? אמורים להיות כאן עוד אלים."
"הם… אינם." הוא לקח נשימה עמוקה. "זמנם עבר. אני כבר צופה את השאלה הבאה – כן, הם יכולים למות. אלים יכולים לבחור בסוף הזה."
"נשמע מצוץ, מצטערת." היא קמה. "אבל בסדר. אוקי. אז מה אני, 'הגלגול' שלה? מה זה אפילו אומר?"
"זה אומר שלפני שהאלה נגוזה, היא החליטה לגלגל חלק מסגולותיה אלייך. את יותר מאשר רק נערה רגילה, זואי ווינברג. את מכילה בתוכך חלק מהאלה אתנה, אלת החכמה. היכולות מעניקות לך את החכמה, הכוח והרצון לממש את כל רצונותייך."
"אז היא יכולה למות, והיא בחרה לתת לי את הכוחות שלה? למה? למה שלא פשוט תמשיך לחיות ולעשות את העבודה שלה כמו שצריך?"
"מעולם לא התעניינתי באולימפיים, אם אהיה כן," החל להגיד, והיא מיד הזדרזה לקטוע אותו. "כן, ועוד דבר – אתה יודע, גם ליוונים יש אל שמש. אז איך זה לא סותר? הא? מה, אל השמש שלהם לא אמתי?"
"הֶלְיוֹס הוא אמתי. אבל הדברים עובדים קצת אחרת. את תצטרכי להיות סבלנית, ולהקשיב עד הסוף. בבקשה חזרי לשבת. את נעשית חסרת מנוחה." היא התיישבה בשיכול רגליים. "תודה. תצטרכי לקחת את המילה שלי בשלב הזה. אל דאגה, עם סיום השיחה תחזרי הביתה, בין אם תרצי ובין אם לאו. מה אם אספר לך שאת יכולה לעשות כל כך הרבה יותר מאשר להיות נערה רגילה, זואי?"
"גיבורת-על?"
"גיבורה, אין ספק," הוא נאנח. "את האלה אתנה עליי אדמות, זואי. את יכולה להשתמש בכוח שלה להציל את משפחתך, חברייך, וכל מי שאכפת לך ממנו.
"אני מבקש ממך לשמור על פתיחות דעה, כי כאן החלק הבעייתי. פנתיאון של אלים רעים ומסוכנים בשם מטרד שבו מכלאם. הם מעוניינים להפוך את כל עולמנו. הם מהווים איום עבורי ממש כמו לך. אם נשתף פעולה יחדיו, נוכל לעצור אותם ו-"
"שמעתי מספיק," היא קטעה אותו. "ויש לך הוכחה? אתה יכול להראות לי את זה?"
"אני מתגעגע לימים בהם להיות אל השמש היה מספיק," התמרמר. "אני יודע שהם מסתובבים בחוץ. זיהיתי את חלקם, והם נמצאים בישראל. את, ואולי אלים נוספים, תהיו הסיכוי היחידי להציל את ארצך."
"הבנתי." היא קמה. "תשמע, רע, זה היה נחמד, אבל אני לא קונה את כל זה. אני אשמח להתעורר עכשיו ולחזור לעולם האמתי, איפה שאנשים עם ראש של ציפור לא קיימים, אבל חוקי הפיזיקה כן."
הוא נאנח. "את עיוורת למה שנמצא לנגד עינייך. את רואה בעזרת דעתך, לא בעזרת חושייך."
"כן, הבנתי. אני הגלגול של אתנה או מה שזה לא יהיה. יום טוב. אני מתעוררת." היא צבטה את עצמה. זה לא עבד. היא צבטה שוב ושוב במקומות שונים.
הוא קם והתקרב אליה. היא צעדה אחורה. "את עדיין לא מוכנה. בעולם מושלם, הייתי נותן לך עוד זמן. אבל יכול להיות שלא יהיה מספיק גם מזה. אני מצטער, ילדתי…" הוא הושיט את ידו קדימה, ולפתע היה מוקף הילה שהאירה את החשיכה והמים, והפכה אותם לכתמתמים-כחולים. "אני מקווה שתסבי לאתנה גאווה." היא שמעה את המים רוחשים, וכשהסתובבה, גל גדול גנב אותה ושאב אותה פנימה. תחושה מצמררת הרעידה את כל גופה, והיא זעקה באימה.