אין

גם כשהלילה שחור, יכול להיות שחור יותר,
מילים אשר אני שומע בראשי מגיל קטן,
ביצועם נעצר, תחת השחור שלא אהיה לי שליטה עליו.

כמה עצים נשרפים מאחד שנשרף
כמה דמעות נופלות מאחד שטבע מדמעותיו

אני מרגיש חייב
כי רק כאשר באמת אהיה אנוכי אוכל לנשוך את בשרי מנפשי
אני לפעמים לא בטוח אם כבר נגעתי באנוכיות זו.
אם היה לי כפתור, הייתי לוחץ עליו?
רגעים חלשים של נפשי, אלו רגעים שמציינים אותי.

יש גם רגעים שאני קולט שאני רוצה לשנוא ולהכשיל אך נופל תחת האנושיות שאני מודע או לא מודע לה שגורמת לי לשנוא ולאהוב את עצמי.

כאילו האי אכפתיות שלי אכפת לה מהאכפתיות שלי וההפך נכון גם הוא.
הכל זה קשרים מבולגנים שמודעים לעצמם יותר מדי אבל קשורים לכאוס.

ובכל המחשבות האלו ובכל הדיבורים הללו יש מילים שמסדרות לשנייה כאוס שנחשק בזכרוני, אין אלו מילים טובות או רעות הן צבועות באפור אשר מביע את העולם הזה בכל אפס ההבנה שלי בו.