האור שבקצה המנהרה

אני רואה בקצה המנהרה את האור.
אני יודעת שרק בדרך הזו אני צריכה לבחור.
ללכת אל עבר האור הזוהר,
שאותי לא מפסיק לסנוור.

הדמעות כבר מציפות אותי.
כבר אין לי כוח להמשיך.
הרגליים כואבות,
עייפות ממש כמוני,
עייפות מללכת אל האור, שבקצה המנהרה.

ומה יקרה כאשר אני לא אאמין יותר?
אני לא אאמין שאני יכולה לעבור הלאה בחיים,
שאני יכולה לשכוח מכל הבעיות שמביאות איתן את הדמעות.

הוא יכבה, האור הזה בקצה המנהרה, כבר לא יהיה.
אני אשאר לי בחושך, לבד.
ואנוח לי לעולם, שם, במנהרה, בלי אף אחד.