מראה ונעצים
היא מסתכלת במראה,
ומשחררת שיערה,
מהקוקו ההדוק,
אותו סביבה קשרה.
הדמעות השקופות,
משתקפות במראה,
ודמותה הבוכייה,
היא דמותה של נערה.
הסיכות שהידקה סביב בטנה,
משתחררות וחושפות את גופה.
היא לא שלד,
היא לא עצמות,
אבל היא רוצה בזה,
היא רוצה כזאת להיות.היא רוצה כזאת להיות.
התפזרו נעצרים מדם על הרצפה,
מפסיקים גופה לדקור.
נעלמו הצלקות שעל בטנה,
אך הדמעות לא מתכוונות לעצור.
הן שוטפות את הדם הניתז,
הכתמים שהתפזרו לכל עבר,
בטחונה העצמי נהרס,
והיא שומעת שוב את הצחקוקים שבעדר.
נלחמת בחורים שכל נעץ השאיר,
נלחמת בחורים שכל אחד בה הותיר.
תגובות (4)
אוי, אולי זה הרגישות שלי אבל אני רוצה לבכות ומזדהה עם הדמות אבל מבחינה נפשית בלבד.
העברת את הסיפור בצורה מקסימה,
אהבתי מאוד
תודה.שמחה על התגובה והביקורת.
זה כואב ומרגש ובכללי אפשר להרגיש את הכאב הנפשי של הדמות..
זה מקסים..
זה שיר עצוב, אך מרגש ויפה. הבנתי על מה מסופר בשיר.