פחד במה

הוא עמד על הבמה
נשימתו נעתקה
ופניו הלבינו
הוא לקח הפסקה.
ידיו רעדו
הוא בקושי דיבר,
פחד במה הגיע
הוא ולא אחר.

עם האורות והפנסים
הוא עמד והסתכל
על כל האנשים שישבו
והמופע החל,
הוא היה חייב להמשיך
הייתה תפאורה
והמון אנשים
מחאו כפיים
גם בשורה
הראשונה.

הוא היה הגיבור הראשי
ושיחק וגם שר,
אבל זה משהו רגשי
לבו הלם בחוזקה
והמון דמויות הוא חקה
והקהל צחק
והוא היה שמח
על קטע מבדח
ומצליח.

אבל אז האיש
נכנס אל מאחורי הקלעים
הוא שטף את פניו,
זה היה לא נעים,
הוא עדיין הסתיר את זה
שיש לו פחד,
אבל עם השחקנים
הוא שר ושיחק ביחד.

הוא תלה את המעיל האדום שלו
שאותו הוא לבש על הבמה
הוא פשוט התחיל לבכות
היה לו קוצר נשימה,
הוא התקשה לנשום
זה היה נורא ואיום
ולמרות שהוא היה ביחד
עם השחקנים,
הוא לא היה שמח,
כי זה היה לא נעים.

הוא המשיך לבכות
אבל הוא מחה את דמעותיו
הוא הבין שאין עוד טעם
לבכות עכשיו…

הוא חבש את כובעו
ולקח את תיקו
הוא רץ לביתו,
ממהר.
כי לבמה
הוא לא רצה לחזור,
שם הוא בכלל
לא רצה להישאר,
קצת לצחוק עם השחקנים
לראות אותם מנגנים,
הוא פשוט היה חייב ללכת…

הוא ידע שפחד במה
לא פוסק
וידיו רעדו
הוא שמע שיר באוזניות שלו
וכל המחשבות שלו פסקו,
חדלו מלהתרוצץ בראשו,
היה לו שקט, קצת מנוחה,
הוא ישב עם המשפחה,
המשפחה שלו.
בביתו.