קוראת לך

בוא, אני קוראת לך.
תהיה הברק בליל הכהה שלי,
תכה, תטלטל, תטיל אימה,
ואולי תכניס גם אור.

הכוכבים כאן כבויים,
עיניי סומות בערפל הכבד,
גופי משותק בצינתו וציחנתו.
אז בוא, אני קוראת לך.
תטביע אותי בנהר הדם הצונן,
תחנוק, תחליש, תתעלם מיבבתי,
ואולי יתנקה דבר מה.

הכל דואב בליל הכהה,
הכוכבים כבויים, הפורחים קומלים
וגופתי זבת הדם מוטלת על החול המתפורר.
אז בוא, אני קוראת לך, בשתיקתי.
קבור אותי ואת כל חטאיי,
חפור בור, הטמן כל שהייתי ושכח.
ואולי תקונן על עיניי הבהירות.