רגעים עם עצמי

יש רגעים שבהם אני חושב לעצמי מה אני עושה פה,
ויש רגעים שאני אומר לעצמי אם בכלל טוב לי פה,
הרגעים האלה של בן אדם שעושה "חושבים עם עצמו" כבדים לפעמים כי אתה חושב על כל מני דברים ולרוב על החסרונות והדברים הרעים שיש לך בחיים.. או לפחות כך אני…
אומרים שלדבר על הדברים האלה זה משחרר,
אומרים שלדבר עליהם זה כמו לאפר..
פשוט להשליך את כל הבעיות והדברים הרעים לרוח שתעיף אותם מהחיים ושלא תחשוב עליהם יותר..
לדבר זה לא עוזר..
זה לא גורם לכאב לעבור מהר ..
לדעתי כשאתה מדבר על זה יותר,
זה כואב ובכלל לא פותר..
"תדבר על זה, תשתף אותנו בדברים
הם אומרים.. אבל אני.. פשוט מרגיש
ריק מבפנים.
אני שוכב לי לבד במיטה,
בוהה בתיקרה הלבנה,
חושב לעצמי מה אני בכלל עושה פה,
מה אני בכלל שווה בעולם הזה מה אני תורם לו.. אבל היי. תרגעו. אני יודע שזה נשמע קצת אובדני כל מה שאני כותב ואומר פה. אני יודע שזה נראה רע ואתם
אולי איך שהו חוששים ממה שאני כותב פה. אתם יודעים הדיכאון הזה, הכאב הזה,המחשבות האלו שאיתם אני מסתובב עם עצמי כבר שנים, ההרגשה הזאת שאני עומד להתפוצץ מבפנים פשוט נימאסת. נימאס לי להרגיש ככה,
נימאס לי להסתובב כל היום עם חיוך מזוייף, נמאס לי מהמשפטים של אנשים שאומרים שהכל בסדר, נמאס לי מהשקר הזה.
מה לעזאזל בסדר בעולם שלנו?
תגידו לי אתם .
תחשבו על מה שקורה בעולם שלנו..
אנשים רוצחים.
אנשים אונסים.
אנשים כל יום בוכים..
אבל פה בעצם דיברתי על העולם.
סטיתי מנושא נכון? חשבתי על דברים אחרים כדי למנוע את הכאב העצמי האישי שלי .
כי הרי אם לא נחשוב הוא יעבור נכון או
*לא נכון*?
לא נכון.
אני מנסה לא לחשוב על מה שכואב,
אני מנסה להפחית את הכאב,
אני מנסה לצחוק בכוח,
אני בסך הכל רוצה להרגיש כמנוח..
שקט עצמי, שלווה, חוסר דאגה..
אבל למה. למה אני לא יכול להרגיש את זה? אולי אני פשוט מגזים עם הכאב?
להפסיק להיות כמו שואב.. לשאוב את כל הדברים הרעים והמלוכלכים שבחוץ,
ולבכות על כך שאין לי משהו שבכלל איננו נחוץ?
נמאס לי פה כבר מכל הדיכאון..
מחכה רק לרגע שיפול האסימון,
ויאמרו לי שהכל בדימיון,
ושאולי לאחר מכן אוכל לחייך בביטחון.