הקרב של הלב והמוח

שוב לבד, ככה הגעתי לעולם וכפי שזה נראה ככה גם אעזוב.
היא כל כך שם, ואני יותר מדי פה. מה שבטוח ששם זה לא פה.
עינינו נחשפות לנופים שונים, אוזנינו שומעות מנגינות אחרות.
מה הפלא שהרצונות כבר לא חולקים את אותה המיטה.
וידעתי שזה מה שיקרה, המוח ניסה לצעוק, להזהיר,
אך הלב האכזר כלא אותו ערב לפני כן בצינוק התקווה.
המוח בטיפשותו האצילית לא ויתר,
בכוחותיו האחרונים ניסה להרתיע, אך הלב בחוכמתו העלובה
ירה את טיעוניו המעודנים אך ריקים מתוכן.
והמוח לפתע האמין, עצם את עיניו. רק רצה לנוח קמעה ממאבק מתיש זה.
ובדיוק באותם רגעים, שלח הלב את חייליו הרגשות בשאון רב והשליכהו הצינוקה עם כל מחשבותיו.
המוח רטן בבוגדנותו של הלב, איך יכל ? דווקא כשחשב כי מסכימים הם!
הלב בתבונתו המרושעת ידע כי יבוא היום והמוח יתפקח ואז אבוי,
על כן הקדים תרופה למכה, לא צריך לדעת מתי שמרגישים..
והיום כבר ברור כי שוב הלב הוא שניצח. אך המוח הוא שצדק.
והנה אני שוב בנמל התעופה, היא לשם ואני לכאן.
שוב לבד.