שיר#2

כל מה שהשגתי זה כלום.
כשהראש כואב, העולם מתפוצץ.
הוא מופרד לחלקים קטנים שנמסים.
עפים עם האוויר שמנסה בייאוש לקרר,
העיניים ששורפות על המסך שבוהה בך בחזרה.
החרטה על זה או אחר כבר לא חשוב לעומת הפצצה מתקתקת אשר מותקנת בראשך.
אם רק תוכל, פעם אחת לחייך בלי להרגיש את שדה המוקשים מתפוצץ, גלידה.

אותו האור הצהוב שפשוט בוהה בחלל האין סופי של האטומים.
פאק, אני עוד אעשה מזה סיפור. מזהירה אתכם.
להלך על חבל שלא נגמר. מנסה לא ליפול למטה.
טיפות קטנות של מה שהיה נהר אבדות עם האוויר הנואש,
חתולי רחוב זועקים לדבר שיכול להציל אותם מאותו הקו.
הכלבים מייצרים מקום לישון עד שהחוף יחלוף.

אנשים שבורחים,נמאסים.
נשים שמחזקות צעירות להיות עצמן אבל לא מבינות עד כמה זה דפוק.
בנות שמיוצרות כדי לסגוד למשהו דפוק יותר מהעולם הזה.
אנשים שחיים בידיעה שהם לא שייכים.
בני אנוש שחיים בשקר, שחיים באשליה של אופוריה.

זבל.
הזבל האנושי שמישהו שכח לאסוף מוטל כאן.
היוהרה הזו.. כולנו זבל.. זו עובדה.
אנחנו כל כך צמאים לצומת לב שזה קריפי,
אנחנו כל כך רוצים להיות מיוחדים שכבר אין משהו שיגדיר אותנו.
אתם כל כך עסוקים בעצמכם, איי פעם ניסיתם פשוט לשתוק ולהסתכל?

לילה טוב בני אנוש, מי ייתן ונצוף מעל פני הים.