http://www.tale.co.il/ Articles at סיפורים en-us http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%25d7-%25d7c%25d7%2595%25d7%259d-%25d7%25a6%25d7c%25d7%2595%25d7c.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%25d7-%25d7c%25d7%2595%25d7%259d-%25d7%25a6%25d7c%25d7%2595%25d7c.html Sat, 04 Sep 2010 01:26:22 +0300 במכת שמחה בצורת זעזוע
צמרור אהבה וגעגוע עבר בי כך פתאום,
ואת עצמי אני שואל -
האם זוהי המציאות או שמה זהו רק חלום?

מנגינה ברקע מנגנת
מנגינה אהובה ומוכרת
את המעגל היא סוגרת ואת המאורע מלווה,
ואני בשנית את עצמי שואל -
האם זהו ריגוש חלומי או באמת אהבה?

אני חש רטט מטושטש כשהלב לפתע רועש
שטפון של רגשות בכל גופי גועש
ואני נפעם אך חושש מן הצהרת הריגושים,
אך ממשיך ושואל -
האם זוהי אהבה אמיתית, או שכרון זמני של החושים?

אני תוהה לגבי הפרק הבא
דחייה או פעולה על התרגשות כה רבה
שגעון חד של אהבה אשר הגיע כל כך מהר
ואני עדיין שואל -
האם אני חולם או שמה צלול וער?

אפשר להאמין שאין זה משנה מציאות או חלום
רגש כה חזק מספיק גם רק לטעום
ועדיף לתת זמן ללב לפעום מאשר לשהות בתהייה נצחית
ואני לעד אשאל -
האם זוהי אהבת חלומות או אהבה ממשית?
האם אהבה בחלום היא כמו אהבה אמיתית?

]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%91%D7c%D7%99-%D7%98%D7%99%D7%A4%D7-%D7%A9%D7c-%D7%D7c%D7%A7.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%91%D7c%D7%99-%D7%98%D7%99%D7%A4%D7-%D7%A9%D7c-%D7%D7c%D7%A7.html Thu, 02 Sep 2010 21:25:27 +0300 היא עכשיו רגועה ונכנסת לעצמה, מדליקה סיגריה ופתאום זהו? הנה האחרונה שלי, שלה?
רואה בשמיים ציפור ענקית עם גשר בשיניים וכמעט מסתנוורת, מסיטה עם היד את שארית האור
מחייכת, מתחילה לצחוק ואז עוצרת. נגמרה הסיגריה.

היא נורא רוצה להדליק אחת נוספת, ומה עם לזכור את שהבטיחה? או לשכוח כי עכשיו הצהריים והעץ
הציפור בשמיים שומרת עם הגשר המצחיק, כלואה בתוך עצמה בתחפושת זולה עם זיפים של עיט קירח
אבל כוונות טובות. היא משחקת בגפרורים ואז הכל נדלק. לא הסיגריה, הנורה הצהובה בבועה מעל הראש.
צל שלה נוגע וצל של עץ גווע, היא עכשיו מתרחבת והעץ מאבד ענפים, השמש לטובתה וכבר אין ציפורים בשמיים..
היא קמה והולכת, לא עוצרת העיקר להיות בדרך, ומה יקרה כשתתעה את עצמה שואלת?
עדיין לא עוצרת ממשיכה על בקרת שיוט ומגחכת, היא מחייכת זה מצחיק אותה, האמנם אני שואל?
עם המבט מושפל למטה מלא צלליות עם כנפיים מתרוצצות וכשהיא מרימה עיניים ומסתכלת לשמיים אין
כנפיים רק נוצות של תקווה, רכות ומרשימות כמעט כמו של מלאך מנתבות את אור השמש המסנוורת שכבר
כמעט נופלת לים, היא מתחילה לרוץ עד לחוף, רוצה להכניס רגליים למים ואז..... לתת למחשבות לצוף.

הציפור על איזה ענף למעלה בדיונה, עם תסרוקת משנות ה60, טיפה פחות קרחת, הרבה יותר נוצות
מחפשת זרעים(!) ומצייצת ברוח, מתחיל להיות קריר והשמש נפלה, המים חמים והכל שחור, היא עכשיו
קמה ונכנסת למים, עם כל הגוף, החול מתפזר על השיער והמלח על העוגיות שלה, מי אוכל?
מי אוכל? מי אוכל?
כמעט עבר נצח ואז היא מוציאה את הראש, מתפוצצת מצחוק יאאא! הנורה הצהובה מהבהבת ואז כבית
יותר מדי חשמל, יותר מדי חם במים, חשמל ומים זה מסוכן? היא לא מפחדת הנורה נשארת בחוץ
החשמל רק מדליק טלוויזיות ותנורים, גם ככה אין מה לראות, רפי גינת עם הקומבינות, ולדן מנו יש
את פסלון החסינות.

היא חוזרת אל הרגע ואם רק היה לה דלק, היא רק רוצה קצת דלק,
והיא תבעיר איתו את החושך, כן, היא תבעיר ותכתוב עם האש ומקלות של העץ..:

בוקר טוב מאמי, אני בהפניה היום אז אגיע קצת מאוחר
תבקש מנינה להוציא לך חסרי שפא ותעבוד על זה.

מוקדש למישהי מיוחדת,
אישה ציפור.








]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7-%D7%D7%A1%D7%95%D7%A3-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-4.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7-%D7%D7%A1%D7%95%D7%A3-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-4.html Wed, 01 Sep 2010 16:21:39 +0300
-כך מגלה מריה שהיא עקרה באותו רגע עולמה חרב על פניה, היא בחיים לא חשבה שדבר כזה יכול לקרות לה, היא התחילה לצעוק "לא,לא" ולבכות..
הריי חלומה זה ילדים ואם היא אינה יכולה ללדת אותם אז מה זה כבר שווה??
חלומה , חייה,וכול דבר שהיה לה התנפץ לה מול הפנים, היא הרגישה אבודה,מבולבלת וחסרת אונים וכך היה...
מריה נכנסה לדיכאון למשך חודש שלם!! היא כמעט ולא דיברה עם איש,היא כמעט ולא אכלה.. היא פשוט לא יצאה מהמיטה שלה, נשארה שם...חסרת כול,הכול התמוטט לפניה כמו מפולת!
ואיש לא ידע מה קורה לה,פשוט אף-אחד לא ידע למה היא ככה...
-יום אחד הגיעו אביה,אחיה וכול חברותיה ביחד עם דניאלה ואף אחד לא הבין עד שהיא התחילה לצעוק" תעזבו אותי,אני רוצה להיות לבד ,אתם לא מבינים שאני עקרה!!!"... כולם הביטו זה בזה וחלקם אף בכו...
-אאוגוסטו ניסה לברר עם זו טעות... אך הרופא אמר שלא.
-דניאלה ניחמה את מריה, ומריה אומרת לה שחלומה זה שיהיה לה ילד, המון ילדים. ודניאלה אומרת לה שאם היא רוצה היא(דניאלה ) יכולה להיות הילדה שלה, הילדה שלה בלב... 
-מתאו יידע כי מריה רצתה את אותו הבית ולכן תיקשר עם סבסתיאן כדי לקנות אותו ולשפר את מצב רוחה של מריה אך סבסתיאן הרע אמר שהיא כבר הייתה אצלו בשביל זה.. והוא לא מסכים. ואז מתאו התעצבו והתחיל לצעוק עליו הוא פלט בפני סבסתיאן את כל הסיפור של מריה, סבסתיאן הביט במתאו ואמר שהוא מוכן לדבר איתה שוב והתרכך.
-סבסתיאן הגיע לחדרה של מריה, לחדר שלא יצאה ממנו זמן רב.. הוא אמר שתיתן לו סיבה יותר טובה... וסיפר לה שדברים כאלה קורים- למשל לו תמיד אמרו שהוא רע .אגואיסט ואחד שחושב רק על עצמו ולא אכפת לו מכלום... למרות שלא הרבה יודעים שכשהוא היה צעיר מאוד הוא הפך ליתום. אמא שלו מתה כאשר הולידה אותו, ואבא שלו מת בתאונת דרכים שסבסתיאן היה רק בן 4 מאד דודה שלו גידלה אותו ועכשיו היא בבית חולים.- אף-אחד לא יידע שהסיבה האמיתית לכך שהוא מתנהג באגואיסטיות זה מפני שכך הוא למד בחייו- לדאוג לעצמו לבד, הריי הוא גידל את עצמו... מריה הזילה דמעה וחיבקה את סבסתיאן היא אמרה לו שעצם העובדה שהוא הגיע עד הנה בגללה זה אומר שהוא לא רע בכלל ושיש לו לב!
-סבסתיאן החליט לתת לה את הבית... ועל מבטה של מריה סוף-סוף התגלה חיוך... קטן,אבל עדיין חיוך!!
-מריה סוף סוף יצאה מהמיטה והלכה אל הבית הגדול, עשתה בו סיבוב והבינה שהוא בהחלט גדול מאוד ומה? היא תגור שם לבד... הריי עכשיו לא יהיו לא ילדים לעולם!!!
אך סבס אומר לה שהיא יכולה לאמץ ילדים,היא עושה פרצוף כאילו אינה רוצה- סבס אומר שזו מטרה טובה והוא יישמח לתת לה כך את הבית.פתאום מחייכת מריה חיוך רחב ועלה בראשה ובליבה –רעיון!!! (סוף- המשך יבוא)

]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%A9%D7-%D7-%D7%99%D7%D7%9E%D7%A8.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%A9%D7-%D7-%D7%99%D7%D7%9E%D7%A8.html Wed, 01 Sep 2010 14:55:54 +0300 תזכור שאתה ניסית הכי טוב שיכולת
החרחור מלחמות והאי עזיבה של דברים שקרו
ההתקשרות המיוחדת רק בשביל לריב רק בגלל
שהיא עצבנית מיום עבודה לא נורמלי תזכור שאתה
שתקת כשהיא כעסה הכי חשוב שתזכור את העלבות
הפגיעות השיחות וההשוואות לגבי איך כביכול
מערכת יחסים צריכה להיות
תזכור שאתה הסכמת שאתה וויתרת נתת מכל
הכח שצברת במשך השנים הביטחון שחשבת
שפיתחת נעלם בחודש
אל תצטער כי להיות לבד לא פחות טוב
כמו תמיד תקום על הרגליים ותחשוב ותכעס
על הימים על המחשבות שבזבזת שיכלת לעצור
את האהבה הזאת קודם ולא הצלחת ותבין שזהו
עוד פרק בחיים שלך ותלמד לעזוב מתי שאתה מרגיש
לא טוב שמשהו בחזה אומר לך תלך יהיה לך טוב יותר בלעדיה
]]> http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%D7%91%D7%A8%D7%99%D7-%D7-%D7-%D7c%D7%A71-%D7%D7-%D7%A7%D7%9F-%D7%95%D7%D7-%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%D7%91%D7%A8%D7%99%D7-%D7-%D7-%D7c%D7%A71-%D7%D7-%D7%A7%D7%9F-%D7%95%D7%D7-%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D.html Tue, 31 Aug 2010 12:09:28 +0300 לא זוכר איך הגעתי לכאן... דבר האחרון שאני זוכר זה איך שהאור סנוור לי את העיניים ומישהו הזריק לי איזה חומר ואז התעוררתי בחדר הזה. האנשים אומרים שהאי הבודד הזה הוא כלא הכי אכזר שקיים. אך הלוואי והייתי זוכר למה אני פה. השומרים כל הזמן מכים אותך באכזריות ללא שום רחמנות. הם הופכים את הנשק שלהם ומרביצים לך, עד שאתה מתחיל לבכות. חחח יש כאלה מוכשרים פה שמתחילים לבכות ישר שמתחילים להרביץ להם...חחח אותם הם מרביצים עד שהם מפסיקים לבכות.
פשוט בלתי נסבל פה... רוב היום אנחנו עובדים, אם אפשר לקרוא לזה כך. יש פה טונות של אבנים. אנחנו מעמיסים אותם על העגלות ומעבירים לחלק השני של האי. אם לדוגמא אנחנו מעבירים אותם מחלק הצפוני של האי לחלק הדרומי, אז כאשר מסיימים את זה עושים את הפעולה ההפוכה מדרומי לצפוני. אומרים שיש דורות של אסירים כאן ממש משפחות, לפעמים אני תועה אם הם בכלל יודעים שהם בכלא, הרי מעולם הם לא ראו חיים אחרים. מה אני מדבר אני בעצמי לזוכר מה זה לא להיות פה, כאילו מחקו לי את הזיכרון. אני חייב לברוח מכאן!
יש כאן אנשים שונים. אבל מה – יש כאן סוג מיוחד של אסירים – הם קוראים לעצמם "החברים", מטומטמים, במקומות כאלו לא יכולים להיות חברים. הם היחידים פה שיש להם סיגריות, מזל שהם לא קמצנים – כל מה שצריך זה פשוט לבקש מהם. אתמול המנהיג שלהם ניגש עלי... מין יצור זקן כזה, הייתי שולח אותו קיבינימאט, אבל תמיד יש מחשבה על אותו רגע שאתה תזדקק לסיגריות. "אני אלמד אותך חכמה, חכמה מאד מיוחדת היא תשנה לך את החיים" – הוא אמר. אך דבר יחיד שישנה לי את החיים הוא תוכנית בריחה מכאן...למען האמת אני לא בוטח בכל מיני חברות, שהם מבדילים את עצמם מהכלל, כמו אלו - אלעק "החברים", הם מתלבשים אחרת, כל הזמן מחייכים ובכלל מאד משונים. לכן אמרתי לו שאחרי העבודה אני מאד עייף, אני רוצה לנוח ולהיות קצת עם עצמי. איזה שקר, אני כל היום נמצא עם עצמי, עם מי יש כאן להיות.
למחרת בזמן העבודה הוא שוב ניגש אלי, והתחיל לעבוד איתי ביחד, החברה האלה לא חייבים לעבוד, יש איזה יחס מאד מיוחד כלפיהם כאן – אולי פשוט משעמם לו, או שהוא רוצה קצת לעשות כושר.
" אני רואה שאתה כבר מוכן לחכמה" – אמר הזקן.
אני לא סובל את האנשים האלה שחושבים שיש להם זכות להחליט כל מיני דברים עליך. אולי אני קצת יזרום איתו, השעמום הפנימי מציק לי למען האמת, קצת משחק אין דבר...
"אולי קודם תספר מה היא החכמה שלך, מאיפה רכשת אותה" – השבתי.
"אנחנו לחוצים בזמן, לא נשאר הרבה, אולי פעם אחרת, אתה תתחיל ללמוד ועל מה שמסביב לה אני אספר לך בהזדמנות אחרת. אני רק יחזור על מה שאמרתי לך – היא תשנה לך את החיים, בה כל ההצלה שלך, אבל אתה צריך לזכור שהיא נסתרת..."
הוא התחיל " דע שטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט מימלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא היה הכל ממולא מן אור א''ס פשוט ההוא ולא היה לו לא ראש ולא בחינת סוף, אלה הכל היה אור א' פשוט שוה בהשואה א', והוא נקרא א''ס".
"משהו נפלא החכמה שלך, חבל שהיא לא שימושית כאן. " – גיחכתי.
"לא, לא, היא מאד שימושית, במיוחד במקום הזה" – הוא חייך, זרק את העגלה והלך.
זקנצ'יק משוגע, יש לי לשרוף עוד יום שלם עם האבנים האלה שילכו לעזעזאל. רצה פה איזה שמועה בכלא, שהזקן הזה, כלומר אחד הסבות שלו – היה פה בזמן שבנו את הכלא באי הזה. ברור שהוא משוגע חחח, אם הייתי יודע שסבה שלי יודע איך בנוי הכלא ואפילו היה מאחד של בעלים על האי ולא השאיר לי איזה סירה אם תוכנית בריחה בסתר או לפחות מפה של האזור – של הים, או הכי גרוע תוכנית בניה גם אני הייתי משתגע...פתאום ולרגע נפל לי האסימון, איזה קלות בראש כזאת – ומה אם חכמה הזאת היא בעצם חכמה איך לברוח מפה. לא זה טיפשי מידי, הרי אם הוא היה יכול לברוח הוא היה בורח וגם מסביר לי אותה במילים יותר פשוטות ולא כמו שהוא אמר " חכמה נסתרת". ומה אם השומרים ישמעו אותו, הרי הם כל הזמן משגיחים עלינו. אבל חייבת להיות סיבה ליחס מיוחד כלפיו מהנהלה, אולי בשביל שהוא לא אספר לאף אחד, בטח פשוט אין לא לאן לברוח, זקן בודד, וכאן יש לו לפחות את "החברים", אבל למה פשוט לא להרוג אותו וזהו?
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7-%D7%90%D7%95%D7%A1--%D7%A4%D7%A8%D7%A7-3.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7-%D7%90%D7%95%D7%A1--%D7%A4%D7%A8%D7%A7-3.html Mon, 30 Aug 2010 15:00:22 +0300
ביום למחרת התעוררתי מוקדם. ראיתי שליירה לא נמצאת.
החלטתי להתאמן בלחימה בחרב. התחלתי לחפש את מחסן הנשק.
אף על פי שאתם בטח כבר נמצאים במחנה, כי אתם קוראים את הספר הזה, עדיין אני חושב שרצויי להסביר לכם על מבנה המחנה.
יש קבוצה של בערך 6 אוהלים גדולים שנמצאים צמודים אחד לשני, שבכל אוהל נמצאות 2 קבוצות של חצויים. האוהלים נמצאים ליד החוף. יש את המרפאה, שהיא צמודה לאוהל המגורים של הצוות הרפואי. שבו, יש לציין שנמצאים בעיקר בני הרמס מבוגרים ובני אתנה מבוגרים (בני אתנה יכולים לרפא כל שטיפה מוחית שהיא). האוהל הרפואי נמצא מתחת לגבעה הגדולה של המחנה. על הגבעה הגדולה של המחנה נמצא האוהל של אגוס. במרכז המחנה יש גבעה ועליה עץ אורן ענק. ליד היער יש אוהל גדול. הספרייה. בתוך האוהל יש הרבה מאוד שולחנות והרבה כונניות עם ספרים עליהן. יש גם מתחת להר של האוהל של אגוס אוהל גדול ובתוכו הצוות של המחנה. הוא בנוי מכמה חצויים שמטפלים בכל מיני עניינים של המחנה שאגוס לא מטפל בהם (כמו למשל בניית מרכבות, כל ענייני האישורים שנותנים לחצויים לצאת לבית שלהם בזמן הלימודים ועוד כל מיני מורים שמלמדים את החצויים בזמן בית הספר). והאחרון זהו אוהל הכניסה. הוא נמצא על גבעה שנמצאת דרומה מהמחנה.
בחזרה לסיפור.
חיפשתי את האוהל שבו הם מאחסנים את הנשקים. עברתי אוהל אחר אוהל ובאף אחד מהם לא היה נשק.
"מה אתה מחפש?" שאלה נערה מאחוריי
"אה!" נבהלתי והסתובבתי. זאת הייתה ליירה "רציתי לחפש חרב כדי להתאמן"
"יכול להיות ששכחנו ללמד אותך לזמן חרב" אמרה ליירה
"לזמן חרב?" שאלתי
"כן" אמרה ליירה "חרבות הן מתנות מהאלים. הן מסמלות את אחת הברכות שחצויי מקבל. לכל חצי אל יש חרב המבורכת בכוח הראשון שלמד לשלוט בו. זה כאילו הדרך של האל להגיד שהוא צופה בך. כמובן שעכשיו זה לא באמת סימן לכך שהם צופים בנו, זו סתם מסורת שנשארה. הם מפסיקים לעקוב אחריך בגיל 17 כשהם נותנים לך את הברכה האחרונה. רובם ככה"
"זה מעודד" אמרתי בציניות "אבל איך מזמנים את החרב?"
"אומרים 'קאספו'" הסבירה ליירה "ואז תופיע החרב ליד שלך"
"טוב. קאספו" אמרתי וביד שמאל שלי הופיעה באור לבן החרב שלי (אני חושב שכדאי לציין שאני שמאלי). להב החרב זהר באור לבן ויצאו ממנו גצי חשמל. אחר כך שמתי לב לכך שהחרב שלי נראית כמו ברק. הבנתי שהיא ככה כי היא בורכה על ידי זאוס כי שליחת ברקים זה הכוח הראשון שלמדתי לשלוט בו "מגניב!"
"עכשיו אני אלמד אותך להילחם בחרב הזו" אמרה ליירה "אגב, החרב שלך יכולה לשלוח ברקים"
במשך כל הבוקר נלחמנו אחד עם השני. בהתחלה אלה היו קרבות של אימון, שליירה לימדה אותי מהלכים ואני חזרתי עליהם, ולאט לאט הקרב נהיה יותר זורם, עד שלימוד המהלכים השתנה לנתינת טיפים פה ושם ובלי ששמנו לב זה הפך לקרב רציני. שנינו השקענו את הנשמה בקרב הזה והוא נמשך לפחות שעה.
יש לחצויים עוד כוח: הם יכולים לשים לב לאלף דברים בו בזמן. למשל, בזמן שנלחמתי עם ליירה, ראיתי את הקהל שהתקרב והתחיל לעודד.
אלה שעודדו את ליירה היו בני אתנה, בן אפרודיטה (אלת היופי והאהבה), בני הפייסטוס (אל הנפחים) ורוב בני הרמס (והיו הרבה בנים להרמס). אותי עודדו בני ארס (אל המלחמות והמריבות) שבעיקר שנאו את ליירה, בנות אפרודיטה ועוד כמה הרמסים שהריעו לי על זה שהצלחתי לשרוד את ליירה ביום השלישי. בני פוסידון (חוץ ממאט) והאדס סתם עמדו בלי צד ולא הריעו. בני אפולו סתם התחילו עם בנות אפרודיטה ולא היו שם בכלל בני דיוניסוס (אל היין) ובני דמטר (אלת הקציר והאדמה).
אגב, עוד אחד מהיכולות של החצויים זה שאנחנו יודעים על כל חצויי, איזה אל הוא אבא או אמא שלו אחרי שאישרו שהוא הבן של אותו אל (אחרי שהם עומדים על במת האבן של אגוס).
היינו יכולים להמשיך בקרב עוד כמה שעות, אבל אז הוא נעצר. ארבעה חצויים שעודדו התחילו לתקוף את כולם.
אלה היו בני אפולו, ארס, הרמס ופייסטוס. אפולו (אפשר לכנות חצוי על השם של אבא שלו. למשל, כשקוראים לחצוי אפולו, זה כי הוא בן אפולו) שלח קרני אור שסנוורו את כולם ושלחו אותם אחורה. האדס התחיל לירות כדורי אש לכל כיוון, ארס נעלם והופיע מאחורי מישהי, אמר "מוצ'יריס" והופיעה סכין (אחד הכוחות של בני ארס הוא ליצור נשקים כמו חניטות וסכינים). הוא הצמיד את הסכין לצוואר של אותה נערה ואיים להרוג אותה, והפייסטוס זימן חרב דו להבית אפילו בלי לומר את מילות הזימון (כוח שיש לפייסטוסים, כיוון שהפייסטוס הוא אל הנפחים) והניף בה לכל כיוון.
"אור, קרא לרופאים!" קרא מאט ורץ לפייסטוס לפני שהוא יחתוך מישהו וחסם את החרב שלו.
כולם התחילו לחסום ולנטרל את הארבעה חצויים, אבל נראה שבזמן שהם בהשפעה של ה"דבר" הם מתחזקים.
הרופאים הגיעו. אחרי שכולם נוטרלו האתנאים ריפאו את ארבעת החצויים מה"דבר" שנכנס אליהם, ואז עוד כמה רופאים נתנו להם סיידר (ריפויי הפנוט דורש הרבה אנרגיות מצד זה שמהופנט וסיידר הוא משקה האלים. על בני אדם הוא לא משפיע, אבל לחצויים הוא נותן הרבה אנרגיה).
אחרי שהרופאים ריפאו אותם, הצלחתי לראות 4 הילות שחורות יוצאות מהגופים של החצויים המהופנטים. ניסיתי לעקוב אחרי ההילות, אבל הן הגיעו לאזור מוצל ונעלמו בצללים, כך שלא הצלחתי לראות אותן.
הרופאים התחילו לפזר את כולם.

אחרי ארוחת הצהריים כולנו התחלנו להתארגן למרוץ המרכבות (דבר שנדחה ביום, שבשביל קבוצה חדשה שאין לה מרכבה או טכניקה משלה, היום הזה היה חשוב ביותר). ליירה ומאט עבדו על תכנון המרכבה. מאט הוא זה שבחר את הסוסים, וליירה התאמנה על עיצוב מרכבות עוד כשהיא הייתה קטנה, ולכן הם היו צריכים לעבוד ביחד.
בינתיים אני ואור התאמנו ביחד. אני הייתי צריך לעבוד עוד על שליטה באוויר לקראת המרוץ.
"אתה מה?!" אמרה ליירה בכעס. אף על פי שאני ואור היינו רחוקים מליירה ומאט, הצלחנו לשמוע.
"מה קרה?" שאל אור כשהוא ואני התקרבנו
"מאט בחר לנו היפוקמפוסים" אמרה ליירה בכעס
"נו, ו...?" שאלתי. לא היה לי מושג מה זה היפוקמפוסים
"היפוקמפוסים אלה סוסים שבמגע עם מים הרגליים האחוריות שלהם הופכות לזנב" הסבירה ליירה "קודם כל, היכולת הזאת לא מועילה לנו בכלל למרוץ, וחוץ מזה, הם נחשבים סוסים איטיים"
"למה לקחת היפוקמפוסים?" שאל אור
"כי אלה הסוסים שאני יכול לתקשר איתם הכי טוב, כי הם נחשבים גם סוסים, וגם חיות מים" ענה מאט
"אני עדיין חושבת שזו בחירה רעה. היית יכול לקחת סוסים יותר טובים וזה לא היה משנה" אמרה ליירה. בהמשך היום הם המשיכו לעבוד יחד. היה נראה שעל כל דבר הם רבו, אבל בסופו של דבר הם הצליחו ליצור שירטוט מפורט ומדהים. ליירה נתנה את השרטוט לבורק באוהל הצוות והוא התחיל להרכיב את המרכבה. בורק הוא הבן של הפייסטוס. הוא יכול לבנות הכל, אם נותנים לו את הסרטוטים והחומרים, ובדרך כלל הוא מצליח לבנות אותם בזמן מדהים.

ביום למחרת בבוקר המרכבה כבר הייתה מוכנה. היא הייתה מדהימה.
היא הייתה בצבע שחור, היו עליה שני גלים כחולים שיצאו מהאמצע לשני הצדדים וברק שהפריד בניהם. הברק היה כל כך בוהק, שהיה נראה שהוא ברק אמיתי.
התחלנו להתאמן. העברנו את המרכבה למגרש הספורט והעברנו אותה לקו הזינוק על המסלול. מאט הביא את שני הסוסים. ההיפוקמפוסים היו הדבר הכי יפה שראיתי. הם היו שני סוסים בצבע טורקיז בהיר והייתה להם רעמה בצבע כחול דהוי. חיברנו לאותם למרכבה. ראינו שעוד מרכבה הגיעה. גם מרכבה יפה. היא הייתה בצבע לבן. היו הרבה גבעולי חיטה בחלק הקדמי שבלטו גם מלמעלה, ושתי כנפיים שהתפרשו לשני צדדים. על המרכבה עמדו בת דמטר ובן הרמס. באחד מהצדדים הגיעו בן אתנה ובן הפייסטוס.
"אתם גם מתאמנים פה?" שאל בן האתנה
"כן. אנחנו עושים נסיעת מבחן למרכבה" אמר אור
"אז בואו נעשה ביחד. ננסה להתחרות אחד בשני" אמרה בת דמטר
"טוב" אמרתי "למישהו יש בעיה?"
"לא" אמרה ליירה "אני לא חושבת שמישהו מתנגד. אני ליירה. בת אתנה" (מנומס כשאתה מציג את עצמך לומר בן של איזה אל אתה, אף על פי שבדרך כלל יודעים את זה מראש)
"אני מאט, בן פוסידון"
"אני אור, בן הרמס"
"אני קני, בן זאוס" ראיתי את התגובה שלהם כששמעו שאני הבן של זאוס.
"טוב" אמרה בת דמטר "אני אשלי, בת דמטר"
"אני זאק. בן הרמס" אמר זה שהיה במרכבה ליד אשלי
"אני אדוארד" אמר בן אתנה מחוץ למרכבה "אני בן אתנה"
"אני ריק" אמר זה שעמד ליד אדוארד "אני בן הפייסטוס"
רק אז שמתי לב לזה שכולנו הגענו מארצות שונות, אבל עדיין כולם דיברו בעברית ובלי מבטא בכלל. אחר כך שאלתי את ליירה בקשר לזה, זה עוד כוח של חצויים. כשאנחנו מדברים אחד עם השני אנחנו מדברים אוטומטית בשפה עתיקה שרק חצויים מבינים. בגלל זה היא לא דיברה איתי בבית הספר. כי אז לא שלטתי בכוחות החצויי שלי, ולא הייתי מבין מה היא אומרת (רק עם זה עניין אתכם, ליירה מיוון, מאט מארצות הברית, ואור ואני מישראל).
אשלי וזאק מיקמו את המרכבה שלהם לידינו ואדוארד וריק הלכו למוסך.
ליד המגרש עברה בת אתנה בוגרת מהצוות (כל שעה עגולה עוברים כמה אנשים מהצוות לסיבוב באזור המחנה. סתם לביטחון). ביקשנו ממנה שתשפוט במרוץ.
"חוקים בסיסיים של המרוץ:" אמרה האתנה "4 סיבובים. כניסה למוסך אפשר לעשות רק בסוף הסיבוב השני. מותר כל מהלך חוץ מהריגה מכוונת, וגם לא מכוונת, ושליחת ברקים. צאו!"
שתי המרכבות יצאו. היינו בפיגור. למרכבה השנייה היו מחוברים פגע-סוסים (סוסים עם כנפיים), שהם נחשבים סוסים מהירים מאוד. בדרך כלל הם מתחברים רק עם הרמסים, שיודעים לרחף ולפסידונים שיכולים לתקשר עם סוסים. כשהמרכבות יצאו, היה אפשר לראות בברור שליירה הייתה רותחת על מאט.
אתם באמת לא רוצים לדעת מה היה בתחרות. זה התחיל בזה שלא היה לי מה לעשות כי המרכבה של זאק ואשלי הייתה לפנינו, ולכן לא היה לי מה לעשות כדי לעקב אותם, אחר כך זה המשיך בזה שאשלי שלחה עלינו מטח של שברי אבנים שפגעו במרכבה ויצרו עיקומים עליה, המשיך בעוד ויכוח של ליירה ומאט בזמן שהיינו במוסך על כמה שזה היה טיפשי לא להקשיב לה בקשר לסוסים, ועוד כל מיני דברים במהלך הסרטוט, ובגלל החבטות היה לאור קשה לפרק את הגלגלים ואיבדנו זמן רב, והכי גרוע, שמרוב כעס, כשאור הביא לסוסים מים, מאט בטעות השפריץ את כל המים על הסוסים (טיפת מים שנופלת על סוס לא משפיעה עליו, אבל דלי מים גדול כמו שהיה לאור היה מספיק גדול כדי לשנות את הרגליים האחוריות של ההיפוקמפוסים לזנב), והיינו צריכים לחכות עד שהסוסים יתייבשו. בסוסו של דבר ההרמס והדמטר ניצחו אותנו ביותר מהקפה שלמה.
"מאט, אני מקווה שאתה יודע שהכול בגללך" אמרה ליירה
"בגללי? תני לי סיבה אחת, למה זה בגללי" אמר מאט
"מי לוקח היפוקמפוסים למרוץ מרכבות!" צעקה ליירה
"אני" אמר מאט והלך
במשך כל אותו היום ליירה ומאט לא דיברו אחד עם השני. ביום למחרת הם ניסו להגיע לפשרה ולא הצליחו (כמובן שתיקנו את המרכבה וליירה עשתה כמה שינויים בסרטוט, כדי שהמרכבה תחזיק יותר. בורק לא אהב את זה, אבל הסכים לשנות).
בסוף בערב ליירה ומאט החליטו שמחר הם יגיעו לפשרה.
הנה תקציר של הימים הקרובים, עד יום המרוץ:

יום חמישי:
ליירה מנסה לגרום למאט להחליף סוסים. מאט מסרב. ליירה ומאט רבים ולא מדברים. אנחנו מגיעים למגרש הספורט, מגיעה קבוצה נוספת. אנחנו עושים מרוץ קטן נוסף, אנחנו מפסידים (שוב). ליירה ומאט צועקים אחד על השני. בערב הם מנסים להשלים.

יום שישי:
ליירה ומאט שוב רבו על הסוסים. מאט הבין שכולנו נצטרך לסמוך על עוד דברים שאני יכול לעשות בשליטה באוויר שלי. יצאנו למגרש והתחלתי להתאמן ובסוף היום ליירה ומאט שוב משלימים.

יום שבת:
ליירה ומאט שוב רבו על עניין הסוסים (בפעם הרביעית), כולנו הגענו למגרש, עשינו עוד מרוץ קטן, והפסדנו כשהיינו ממש קרובים לקבוצה השנייה. מאט וליירה שוב רבו. הפעם לא ניסו להשלים.

יום התחרות:
היום סוף סוף הגיע יום המרוץ. לי ולאור היה ברור שאין סיכוי שנצליח לנצח במרוץ אם ליירה ומאט לא ידברו.
"אני מדבר עם מאט ואתה עם ליירה" אמר אור
"בסדר" אמרתי
נכנסתי לספרייה. היה ברור שליירה תהיה שם. לא מהסיבה שאתם חושבים. בפעם השלישית שהם רבו היא הלכה לספרייה ונשארה שם מהבוקר עד אחר הצהריים. שאלתי אותה למה היא נשארה שם כל כך הרבה זמן והיא סיפרה לי שזה מין מנהג כזה שלה שכל פעם שהיא עצבנית היא קוראת. פעם כשהיא הייתה בת 9 היא התעצבנה בגלל משהו וגמרה את כל כרכי המילון שהיו בספרייה של המחנה ויכלה לצטט את כל המילון בעל פה (למרות שזיכרון מעולה זה דבר רגיל אצל אתנאיות). בחזרה לסיפור.
"מה את עושה?" שאלתי בניסיון נואש להתחיל שיחה. ניסיון דפוק לגמרי. היא בספריה, מה היא כבר יכולה לעשות?
"אה, קוראת?" היא אמרה בתגובה למה שאמרתי
"נכון" ניסיתי להציל את עצמי
"אז מה אתה צריך?" היא אמרה והעבירה עמוד בספר
"מה את קוראת?" שאלתי
"לא יודעת. לא שמתי לב" היא אמרה
"אה-הא" הגבתי. מוזר "עד כמה זה נורא אם..."
"זה מאוד נורא" קטעה אותה ליירה והעבירה עוד עמוד
"למה?"
"אני מנסה להוכיח לה" היא אמרה. לא ידעתי על מי היא דיברה
"להוכיח, 'לה', מה?"
"ש... תראה, אני... אני פשוט צריכה" היא אמרה
"ואת לא מוכנה להגיד לי למה" אמרתי
"אני אמרתי לך. אני... אוף עזוב את זה!" אמרה ליירה וזרקה את הספר "עכשיו מרוב שאני עצבנית אני לא מצליחה לקרוא"
"אבל את אפילו לא במרכבה" אמרתי
"כן, אבל התפקיד שלי הוא ליצור אסטרטגיה בשביל המרוץ. זה ברור שהתפקיד שלי הוא לא להחליף גלגלים. כבר יצרנו אסטרטגיה, אבל היא לא תפעל כל כך טוב עם אנחנו לא נצליח לעקוף אותם"
"טוב, אני למדתי טכניקה נוספת לשליטה באוויר" אמרתי. ניסיתי לעודד אותה
"היא תהיה מספיק טובה כדי לעקוף מרכבות של אחרים?" שאלה ליירה
"אני לא יודע" אמרתי "אבל אור יכול הרי להכפיל את עצמו, וככה כשנגיע למוסך יהיו יותר משני מוסכניקים ונוכל לעקוף כמה מרכבות נוספות"
"אתה פשוט לא מבין" רק עכשיו הבנתי למי ליירה התכוונה (די באיחור). ליירה הייתה צריכה להוכיח לאתנה משהו. רק לא ידעתי מה. או למה
"אני לא אבין אם לא תסבירי לי" אמרתי. התחיל להימאס עליי זה שהיא כל הזמן מסתכלת עלינו מלמעלה. כאילו היא יודעת דברים שאנחנו לא (ואני לא מדבר על חומרים בפיזיקה או מתמטיקה).
ליירה הלכה.

"הצלחת לגרום לליירה לוותר על עניין הסוסים?" שאל אותי אור
"לא. הצלחת לגרום למאט לוותר על ההיפוקמפוסים?" שאלתי
"לא" ענה לי אור
"אז מה עושים?" שאלתי
"מקווים לטוב?" אמר אור בתקווה. היה ברור שהלך עלינו במרוץ.
המצב היה כזה: עוד חצי שעה בערך המרוץ. ליירה ומאט לא מדברים, יש לנו חצי אסטרטגיה, יש לנו סוסים איטיים לגמרי במרכבה, ואם נפסיד, המריבה של מאט וליירה תגדל כל כך עד שהם יוכלו להרוג אחד את השני.
ליירה ומאט הגיעו.
"תגידו למאט שהוא יכול להשאיר את הדגים" אמרה ליירה כשמאט היה מולה. יופי. עכשיו התחלנו בתגובות הילדותיות ומשחק ה"תגידו לו"
"תגידו לליירה שלא התכוונתי לשנות אותם גם אם היא לא הייתה מסכימה" הגיב מאט
"טוב, תראו מה נעשה" אמרה ליירה. היא דיברה בטון המפחיד שבו היא דיברה אז בפעם הראשונה כשהיא חטפה אותי מבית הספר "קני, אתה ממשיך בטכניקה שאמרת לי, ותנסה כמה שיותר לצמצם פערים בינך לבין המרכבות שלפניך. אור, אתה יודע מה לעשות, ואני אנסה לפענח את הטכניקות של האחרים ואתן לקני עצות על איך להמשיך"
"בסדר" אמרנו אני ואור באותו הזמן. לפעמים חושבים שמאט הוא המנהיג בקבוצה שלנו כי הוא הכי מבוגר ויש לו הרבה כריזמה, אבל ברגעים כאלה נראה שדווקא ליירה היא המנהיגה בקבוצה.
היה ברור שמאט כועס על ליירה עוד יותר כשהיא התחילה לומר לכל אחד מה לעשות ודילגה עליו. מצידו זה היה נראה כאילו הוא לא עושה כלום במרוץ.
"בואו ניקח את המרכבות למגרש" אמר מאט
הלכנו למרכבה. חיברנו את הסוסים אליה. אני ומאט עלינו עליה ואור וליירה הלכו לידינו.
בהתחלה הלכנו לכיוון מגרש הספורט, אבל אז שינינו כיוון.
"לאן אתם הולכים?" שאלתי "המגרש בצד השני"
"המגרש הוא רק לאימונים" ענתה ליירה "בכל פעם שיש מרוץ מרכבות מופיע מגרש נוסף"
עברנו אל מאחורי הגבעה עם האוהל שאליו נכנסים או יוצאים מהאזור הזה, ואז אני ראיתי את המגרש.
הוא היה עצום. נכנסנו באחת הכניסות. הבפנים שלו היה מדהים. היה גם שם מסלול בצורת מסלול ריצה רק גדול בהרבה מזה שבו התאמנו, היו מדרגות על מדרגות שהתנשאו לגבהים עצומים ששימשו ככיסאות ישיבה, כמו באמפיתיאטרון. ניחשתי שלא רק חצויים באימונים צופים במרוץ המרכבות. ואכן, בקבוצת כיסאות יחסית קטנה ישבו נערים עד גיל 17, וכל השאר היו חצויים מבוגרים מצבא החצויים, והיו מושבים מיוחדים מקדימה 12 מושבים מעותרים ויפים. על כל מושב היה סמל. הבנתי שאלה מושבים לאלי האולימפוס. על המושב השישי משמאל היה סמל של ברק. זה היה המושב של זאוס. אבא שלי. כמובן שהמושבים היו לכבוד בלבד, ואף אחד לא ישב, או התכוון לשבת עליהם.
"וואו" אמרתי
מאט ואני הסענו את המרכבה לקו הזינוק ואור וליירה הלכו לאזור המוסך.
זהו זה. עכשיו מתחיל מרוץ המרכבות. ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%25d7%25a0%25d7%2591%25d7%2595%25d7%2590%25d7%25aa-%25d7%25d7%25a6%25d7c%25d7c%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-%25d7%2599%25d7%2591.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%25d7%25a0%25d7%2591%25d7%2595%25d7%2590%25d7%25aa-%25d7%25d7%25a6%25d7c%25d7c%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-%25d7%2599%25d7%2591.html Sat, 28 Aug 2010 22:19:24 +0300 הסומק שהציף את פניה היווה אישור לתקוותו הכמוסה, נתן דרור למחשבותיו. הוא חשש שאולי זה מוקדם מידי. הרי הוא מכיר אותה פחות מיומיים! אבל הלב שלו לא מתחשב בימים ובשעות. לאהבה הזאת לא דרוש זמן רב כדי לפרוח. "טוב, תראה," היא פתחה "מאז שהכרתי אותך..." הוא איבד את חוט המחשבה. הוא קיווה שהוא לא נראה דרוך מידי, להוט מידי, אחר דבריה. "את מחבבת אותי." אמר באימפולסיביות. אוי! אמרתי את זה בקול רם? הוא חשב. הוא היה בטוח שהיא לא תבין, שתאמר 'סליחה?!' בקול תמוה או משהו מעין זה. אבל במקום זאת אמרה "ובכן, כן. לא! אני לא יודעת! אתה מבין," היא הביטה ישר בעיניו, מסמיקה "מעולם לא חיבבתי אף אחד. מעולם. אני חושבת ככה לפחות. אבל איתך... איתך זה אחרת. מה לדעתך הסיבה לזה שאני מתהפכת במיטה בלילה?" זה לא הפחיד אותו. הוא ידע שזו פריצת דרך עבורה, להגיד לו את זה. "את חושבת שזה עמוק יותר, מה שאת מרגישה כלפיי?" הוא אמר, מביט בעיניה. הוא הבין שזה מוזר, לנתח את הרגשות שלה אליו בפניה. הוא ידע שנער רגיל לא היה מעלה על דעתו לעשות זאת. אבל הוא מעולם לא היה נער רגיל. והיא מעולם לא הייתה נערה רגילה. "אני ממש לא יודעת. אני חושבת... אני חושבת שכן." אמרה בזהירות. "האם... האם אתה מרגיש את אותו הדבר לגביי?" או! מבוי סתום. הוא לא יכול להגיד לה שהוא מרגיש הרבה יותר. זה יבהיל אותה. הוא שמח על הווידוי, כמובן. אבל הוא לא רצה לקלקל את מה שכבר נעשה. אבל אז, הוא נזכר בסיסמא של פאגיוס, בהתנגדות הנחרצת שלו למה שהיה נקרא, בנסיבות רגילות, רומן בעבודה. הוא יצטרך לגשת לנושא בזהירות. "תראי," הוא אמר, מנסה להיות זהיר, "אולי... הייתי מחבב אותך. כלומר, אם הייתי מרשה לעצמי לחבב אותך. זה לא שאני מנסה לגרום לעצמי לא לחבב אותך. יכול להיות שאני מחבב אותך ואני מנסה לדכא את זה. יכול להיות." הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה לדחות אותה. הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות זה להגיד את מה שהוא מרגיש באמת.עכשיו הוא יצטרך להכריע בין הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות לבין הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות. כלומר, בין ההיגיון לבין הרגש. "ו... מה אתה מנסה להגיד בזה?" היא הייתה מבולבלת. הוא לא ראה את זה בא. הוא לא הבין איך נתן למילים לחמוק מפיו...
"אבי היה חברו של האיש שהרג את הוריך." אמר, לא מבין מאיפה זה בא לו. "גדלתי בביתו של קארונדל פאגיוס זה עשר שנים, מאז שאבי נעלם, בהיותי בן שבע. אני עוזרו של קוסם האופל הגדול בתקופתנו מאז שהייתי ילד קטן." הוא לא העז להביט בעיניה. "אבל אני לא כמוהו!" מיהר להצדיק את עצמו. הוא ידע שהיא לא תאמין לו. זה היה חסר סיכוי. עכשיו הוא היה צריך למצוא הוכחה לזה שהוא לא כמוהו. איך מוצאים הוכחה לדבר כזה?
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7-%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%D7%9E%D7%99%D7c%D7%99%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7-%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%D7%9E%D7%99%D7c%D7%99%D7%9D.html Sat, 28 Aug 2010 02:35:43 +0300 "את בטוחה?" "כן זה נגמר" מבט אטום. מילים קרות. זה כול מה שאני מקבל אחרי שנתיים שלמות של אהבה אין סופית.
"עשיתי משהו לא בסדר? כי אם כן, אז רק תגידי! אני אשנה את זה והכול יהיה מושלם"
"לא עשית כלום, אני פשוט לא מרגישה אליך כלום יותר"
עוד מבט אטום ומילים קרות כקרח שננעצות בליבי ומנקבות אותו מבפנים.
"אם זה בגלל... בגלל העבר, אז אל, זה באמת לא משנה לי"
"זה לא בגלל כלום, אמרתי לך זה נגמר"

היא-
"את בטוחה?" "כן זה נגמר" מה עוד אני יכולה להגיד? גם ככה קשה לי לשמור על המבט הקר והאטום הזה, במיוחד כשהוא מסתכל עליי ככה... כאילו אני התגלמות השלמות.
"עשיתי משהו לא בסדר? כי אם כן, אז רק תגידי! אני אשנה את זה והכול יהיה מושלם"
"לא עשית כלום, אני פשוט לא מרגישה אליך כלום יותר"
שקר. אני אוהבת אותו יותר מהחיים שלי עצמי, אני לא יודעת איך אני אסתדר בלעדיו, אבל האהבה שלי רבה מספיק כדי לתת לו ללכת.. אחרי הכול מגיע לו יותר, יותר ממה שאני אי פעם אוכל לתת לו.
"אם זה בגלל... בגלל העבר, אז אל, זה באמת לא משנה לי"
זה הכול בגלל העבר... העבר שלא מרפה ממני אפילו לאחר זמן כה רב.
"זה לא בגלל כלום, אמרתי לך זה נגמר" ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%A6%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7c-%D7%A2%D7%A5-%D7%D7%D7%95%D7%A0%D7%99.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%A6%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7c-%D7%A2%D7%A5-%D7%D7%D7%95%D7%A0%D7%99.html Fri, 27 Aug 2010 21:08:57 +0300 כל המשפחות בעמק עייפות, נגמר השבוע, אימהות שהבטיחו עוף לשבת קיימו את הבטחתן
התנור אחרי שעות נוספות כיבה עצמו לדעת מבלי לגמור עם הקינוח.
מחוץ לבית שלי בצד השני של הדרך עומד עץ פומלות ענק, אני חוצה את השביל, מתכונן לשמוע צעקה
של אימא "לא להתרחק חמודי, עוד מעט אוכלים" אבל היא לא מגיעה, אימא עדיין בהיסטריית יום שישי
ואבא הולך לאט מבית הכנסת כדי לא להעיר את השדים והרוחות
מעיף מבט אחרון אחורה לחלון של המטבח, אימא עם המגבת של שלמה ארצי באקט מצחיק מרימה את המכסה של הסיר וכל הבית אדים, אני רגוע, ממשיך ללכת..
מחפש בכיס את חפיסת הסיגריות, מוצא, מוציא, מנפק אחת החוצה, 'לאקי סטרייק אדום'..
מקומטת ודהויה בדיוק כפי שאני אוהב, שומר אותה לפינה הכי טובה שלי מתחת לעץ הג'וני
הכלב של השכנים נובח משמחה, פלאפי היה אמור להיות שלי, מצאתי אותו בשדות של המושב ואימא זרקה אותו החוצה לכלבים, השכנים אספו וכל השאר היסטוריה.
אני מתכוון לדלג מעל הגדר אבל מחליט להמשיך וללכת קצת, יש חלק נמוך יותר ופלאפי מגיע עם הרצועה,
הוא קופץ וכמעט מפיל אותי, הדשא כאן ירוק יותר? אני נופל למטה שוכב, מתיר את פלאפי מהרצועה והוא רץ עם התחת למטה במעגלים, כזה שמח ככה עצוב עם האף הרטוב, אני קם והוא איתי, מתחרים אחד בשני עד לעץ, אני מתחיל קצת לפניו והוא עדיין מנצח, אני צוחק, זורק לו אבן הוא לא מביא, מזכיר לי מי הפראייר..

כבר 7 וחצי ומתחיל להחשיך, השמיים צבועים באדום זהב ומריחים את המרווה והזעתר,
אני מתיישב מתחת לג'וני העץ, פלאפי מריח את הנעל שלי, שוכב עם הלשון בחוץ, נראה מצחיק ומטומטם
אני מוריד את הסיגריה מהאוזן, דוחף לפה ומנסה להצית את הזיפו הארלי דיווידסון שלי, מנסה עם אצבע אחת, מנסה עם הנעל, על העץ, אין נפט.

בולשיט של תרבות המערב?

אני קם, בא ללכת מרוגז, הגפרורים נפלו קרוב לעץ, מה?
מביט למעלה, אין שם אף אחד.. יש חריטה.
מתרומם טיפה וקורא:
"ציפור ושועל יושבים על קפה וסיגריה"











]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%D7%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%A8-%D7%A9%D7c%D7%99-%D7%90%D7%95-%D7%A9%D7c%D7%9B%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%D7%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%A8-%D7%A9%D7c%D7%99-%D7%90%D7%95-%D7%A9%D7c%D7%9B%D7%9D.html Fri, 27 Aug 2010 16:13:43 +0300 "אני לא מסוגל ככה אני צריך לנקות ולבשל וכל השטויות שהמשרתים שלי עשו" "אל תדאג...אנחנו נימצא אותה ונחזור לאבא שלך" הוא הלך בנתיים עכשיו אני יעצור והסביר לכם אני מדיום (מדיום= מכשפה על טבעית תקראו לזה איך שבא לכם) מה שקרה שנולדה ילדה...לפני 16 שנה ועכשיו יש מן מלחמת עולם קטנה...טוב לא כל כך קטנה אנחנו חיים בשני שבטים שבט ראשון הוא השבט שאני נמצאת בו אנחנו לא עושים כשפים שחורים כמו שהשבט השני עושה והילדה הזאת לא הייתה אמורה להיוולד היא נולדה מכשף שחור חשבנו שהיא מתה אבל עם הכוחות שלה היא עושה קצת בלאגן יכול להיות שהיא בכלל לא מודעת למה שהיא עושה היא אפילו לא יודעת מי היא...אמרו לנו ששמעו כל מיני דיבורים על זה שהיא חיה בעיירה הזאת אז התחלנו את החיפושים בפנימייה שהולכים אליה כל מיני ילדים מוזרים פריקים וכל זה אז איזה להקה הסכימה לקבל אותנו בזכות הנגינה של דניאל ובזכות השירה שלי ..התחלנו לגור בפנימייה הזאת בתור תלמידים ואנחנו לא כל כך משתלבים נכנסו לכאן בתור אחים ....ככה קיבלו את שנינו הבעיה היא שאנחנו לא אחים אנחנו יותר אמ.. בני זוג אפשר לקרוא לזה...ידענו רק דבר אחד על הילדה הזאת שאם היא תשתה כמות קטנה של דם היא תתחיל להיות מודעת לכוחות שלה ניסינו את זה על כמה בנות שחשדנו בהם ידענו שהיא אמורה להיות יפה ושאמור להיות לה על הגב סימן כאשר היא תשתה דם וזה מה שעשינו אנחנו כאן חודשיים ולא מצאנו כלום אנחנו כבר מיואשים
"גברתי הצעירה את לא פה כדי לנוח תתחילי לנקות את המטבח" צעקה עלי מנהלת הפנימייה "טוב גברתי" אמרתי בשקט כל כך רציתי לעשות עליה כשף אבל היה אסור לי כי בני אדם לא יעמדו בזה הם ישתגעו אם הם ידעו על הכוחות שיש בעולם הזה התחלתי לנקות ואז ראיתי מישהו שהיה מוכר לי אני הייתי בטוחה שראיתי אותו מתי שהו הוא הסתכל עליי בצורה מוזרה ואז ידעתי מי זה הוא מהשבט השני של המכשפים אבל איך הם יודעים על הילדה "שלום לך לילה" "שלום לך דון" אמרתי והוא הסתובב סביבי ואמר "התייפית" "אני יודעת" אמרתי לו בחזרה הוא חייך אני שונאת את הציניות שבחבורה שלהם והוא אמר "אנחנו נמצא את הילדה לפניכם" "לא אתם לא" אמרתי לו כאשר הרמתי גבה והוא אמר "אז מה אתם עדיין לא מצאתם אותה?" ואז הוא הוסיף "אה..שכחתי להגיד לך לורן מוסרת דרישת שלום" "אתה שכנעת אותה לעבור לצד שלכם חתיכת" הוא עצר אותי בזה שאמר "לא . לא .. לא! זה לא השטח לא שלך ולא שלי בבקשה בואי לא נריב...אנחנו לא רוצים להיחשף נכון?" "תשתוק מכוער" "אני אולי מכוער אבל חכם ואת יפה וטיפשה מה עדיף?" טוב את האמת הוא לא היה מכוער אבל אנחנו יריבים מאז שאנחנו קטנים לפני שנה הוא שכנע את החברה הכי טובה שלי לורן לעבור אליהם והיא המסכנה התאהבה בו "אני מבקשת ממך תניח לנו לטפל בזה" "נירא לך שאני יתן לך לפגוע בילדה הזאת?" "אנחנו לא ניפגע בה אם אתם לא תתערבו" "ואני באמת מאמין לכם היא הבת של ראש קהילתנו והיא תביא" "לסוף העולם" השלמתי אותו "לא אם תנסחי את זה מחדש להתחלה חדשה שאנחנו נהיה השולטים ולא בני האדם הכסילים הללו" ואז המנהלת נכנסה ואמרה "המקום הזה לא יתנקה מעצמו תתחילו לזוז" התחלנו לנקות והמנהלת יצאה "אל תדאגי ללורן היא בסדר גמור" "תשתוק ואל תזכיר אותה" "היא בסדר עכשיו היא רוצחת רק בני אדם וגם כמה מכשפים ונירא לי שאת הבאה ברשימה" "תשתוק אמרתי לך דון אל תשחק איתי במשחקי האש הללו" "או קראת לי בשמי הפרטי אני כל כך מפחד" "אני יתנקם בך יום אחד חכה ותראה" ואז כל הלהקה נכנסו לחדר זה בעצם מין חדר חזרות כזה דון חייך חיוך שלא היה לטעמי ואמר "אז אמ.. לילה לא אמרת לי שאת בלהקה גם אני יכול להצטרף?" שאל בנימה מוזרה החברים שלי אמרו "אתה יודע לנגן בתופים או גיטרה?" "אני יודע לנגן בהכל" אמר בשחצנות כזאת ואז חברי הוסיפו "ולמה לנו לקבל אותך?" ואז דניאל נכנס הוא הבין ישר מי זה דון הוא הסתכל עליו והבנתי שהם מדברים מחשבות ואז דון הוסיף "אני הבן זוג של לילה" ואז הוא נתן לי נשיקה חטופה העפתי אותו ממני והוא הסתכל עליי והעביר לי במחשבה "לילה אם לא תשמרי על חסותי לורן תהיה מעט מסכנה את לא חושבת" "לא אכפת לי ממנה" העברתי לו בקו המחשבה "אז לא אכפת לך שנתעלל בה עם סכין מ100% זהב טהור?" הסתכלתי לרצפה ואמרתי בקול רם "חמוד שלי בוא תצטרף" דניאל הבין את הפרשה והסתכל על דון כאילו בא לו לרצוח אותו ואני יודעת שדניאל לא יתן לו להתחמק מהנשיקה שהוא נתן לי התחלנו את החזרות דון ניגן על התופים ודווקא הוא היה לא רע דניאל ניגן בגיטרה ואני שרתי... באנגלית שירי רוק..ופופ ראו מעט את המתח ביני ולבין דון ודניאל "טוב יאללה חמש דקות הפסקה" אמרה ג'י שהיא מנגנת על בס ואז היא לקחה אותי לפינה ואמרה "לא אמרת לי שיש לך חבר שנירא כל כך...טעים..." אנחנו מין חברות טובות ברור שהיא לא יודעת עליי ואמרתי לה "כן אנחנו אמ.. לא היינו כל כך בקשר ואני בטוחה שאת נראת טעים בשבילו.." היא לא הבינה למה הכוונה ואז דון הצטרף לשיחה ואמר "אבל עכשיו אנחנו ביחד נכון" הוא הסתכל עליי שהחיוך השחצן שלו עולה הסתכלתי לרצפה "ברור" אמרתי בחוסר ברירה





דניאל לקח אותי לפינה ואמר "מה הוא עושה פה ולמה הוא אומר שהוא בן זוג שלך?" "אין לי מושג אנחנו צריכים לדבר איך הוא יודע על הילדה?" "הוא יודע על הילדה?" אמר במין צעקה "שקט..דניאל" אמרתי לו "מדברים עליי" דון בא ושאל "תשתוק מכוער" אמרתי לו והוא השיב "אני באמת כל כך מכוער אז איך זה שלורן בחרה בי?" ואז דניאל התערב ואמר "זה הוא! הוא גרם לה לעזוב?" "לא היא רצתה להיות איתי לנצח היא רצתה לעזוב חבורת פתטים כמוכם שחושבים שבני אדם הם טובים ומתחשבים...ושהם אמורים לשלוט בהכל ואנחנו צריכים להסתיר את הכוחות שלנו מהם" אמר בלחש ואז ג'י אמרה "כולם להתאסף...יש לי משהו חשוב לספר לכם חבר'ה" ושכולם היו איתה היא אמרה "סידרתי לנו את ההופעה הראשונה שלנו בעוד שבוע אז יש לנו שבוע אימונים מפרך" כל חברי הלהקה צעקו חוץ ממני ודניאל ואז היא שאלה "מה שני האחים לא שמחים?" "אחים?" שאל דון בקול מופתע הסתכלתי עליו ואז הוא הבין שזאת הזהות שלנו ואז הוא הוסיף "אחים אתם לא מרוצים?" "לא זה באמת משמח אותנו" אמרתי בשמי ובשם דניאל חייכנו חיוכים מזויפים נתתי חיבוק לג'י ואמרתי לה "אני יודעת שתהיי מעולה" "תודה.." היא אמרה שחיוך עלה על פניה היה כיף לראות אנשים מאושרים אני רק מקווה שלאושר שלהם לא יהיה סוף כאשר הילדה תתגלה את האמת אני מפחדת נורא ממה שעלול לקרות
זאת בטח ילדה כל כך יפה ומקובלת...חשבתי והתרכזתי ואז חשבתי שזאת יכולה להיות ג'י העברתי את זה לדניאל בקו המחשבה ואז דון התערב "זאת לא היא" הוא העביר לקו המחשבה שלי "אל תתערב" שלח לו דניאל ואז דין שלח לי "אחיך מקנא?" "אתה יודע בדיוק מה אנחנו ומה יש ביני לבינה" העביר דניאל ראיתי שהוויכוח הזה לא הולך לשום מקום ואז אמרתי בקול "טוב ג'י אני חושבת שמספיק להיום אני רוצה להיות קצת עם.." בעלתי את רוקי ברעש ואמרתי "החבר שלי ..." דניאל ודון הסתובבו ושלחתי לדניאל בקו המחשבה "לא התכוונתי אליך... התכוונתי אליו ..." נירא היה כי דניאל קצת פגוע מכל העניין ואילו דון מחייך חיוך ניצחון כולם הלכו חוץ מדון דניאל נישאר ואמרתי לו "אל תדאג לי..." "אני דואג בכל זאת" הוא אמר כאשר הוא מסתכל על דון מבט רצחני ואז דון אמר לו "אל תדאג אני מבטיח לך שאני לא יעשה כלום אם היא לא תרצה..לא באתי בשביל מהומות" דניאל הסתכל במבט לא בטוח ואמרתי לו "דניאל..." הוא יצא ודון חזר להסתכל עליי ואמר "אז זה החבר המטרידן שלך?" "יש לך בעיה עם זה?" "טוב חשבתי שתבחרי במישהו יותר טוב מישהו שאת יודעת לא יצא עם לורן בעבר" אמרתי לו בשחצנות "אין מה לעשות אני נדבקת לאנשים שלורן הייתה איתם אני נמשכת אליו יש בעיה עם זה" "אז זה אומר שאת תמשכי גם אליי הרי גם אני הייתי עם לורן לזה התכוונת?" "היית רוצה דון...ועכשיו באמת איך אתה יודע על הילדה?" "ראש קהילתנו הסתיר אותה כי הוא חשב שהיא לא תעשה כלום אבל כנראה...היא...אמ... קצת לא משתלטת על הכוחות שלה" "אתה יודע מי זאת הילדה הזאת?" שאלתי אותו והוא אמר "יש לי כמה חשודות" "שהן?" "יש אחת שהיא מתמודדת להיות ראש מועצת התלמידים בפנימייה אולי זאת היא ... היא בהחלט יפה הייתי עושה אותה בשמחה" "לא בא לי לשמוע את הפנטזיה שלך..." "אוקי...בי- ביי לילה" הוא נפנף בידו והלך הרגשתי שהוא מסתיר ממני משהו. משהו חשוב...







דניאל נכנס ואמר "מה הוא עשה?" "שום דבר...אבל יש לנו חשודה...אחת שמתמודדת למועצת תלמידים" "כן ראיתי את הכרזה קוראים לה ג'סיקה" "אז בוא נביא לה כוס קטנה של פטל עם מעט דם...ונירא" "אני יעשה את זה" דון עוד פעם נכנס לחדר החזרות "אתה לא חושב שהתערבת יותר מדי ?" אמר דניאל ראיתי שהולך להיות וויכוח ואמרתי "אתה יודע מה דון אני אלך...וגם אתה תבוא אבל אם מתברר שהיא הילדה אנחנו נילחם עליה מי שינצח מקבל אותה" הוא חשב והוספתי "אתה מפחד ממני דון?" "לא אבל את יודעת צריך לעשות עסקה אמיתית" דניאל הבין מה כוונתו ואמר "אם אחד הצדדים לא יעשה את החוזה הוא יתפורר לעפר" רק צריך שתחתמו אחד בשני אני ודון נגענו באצבעות אחד של השני היה סימן על היד שסגר את העסקה הלכנו לילדה הזאת ושאלנו אותה "ג'סיקה רוצה לשתות זה מיץ חדש שאנחנו מנסים לשווק בשביל ההתרמות לבית הספר" "ואי זה רעיון נפלא" אמרה בשחצנות היא טעמה מעט מהכוס ואמרה "איכס יש לזה טעם נורא" ונתנה לי חזרה את הכוס ואז דון התקרב ואמר "זאת לא היא" ואז הוא אחז בי בחוזקה ולקח אותי מאחורי בית הספר ואמר לי "אני יודע מי את ואל תשחקי לי את התמימה" שרטתי אותו ואמרתי לו "השתגעת?" הוא פתח את הבקבוק עם הדם וקירב אליי ואמר "קחי.." "מה יש לך אני לא מוצצת דם..." "את תמצצי והרבה" אמר ואז הוא נגע באצבעו בדם והכניס אותה לפי בכוח "עזוב אותי" צרחתי דניאל רץ לקראתי והרחיק ממני את דון הם התחילו לריב אני רצתי מהר והלכתי לחדרי בפנימייה בלילה ישבתי לבד חברתי לחדר עדיין לא הגיעה ושמעתי תקתוק בדלת חשבתי שזאת היא אבל אל זה היה דון "מה אתה רוצה?" "את מרגישה את זה נכון? את השינוי" סגרתי את הדלת בפניו הוא פתח אותה באיטיות שכבתי על המיטה הוא התיישב ואמר "את ידעת שזאת את נכון?" "מה אני? מטומטם...! אסור לנו בכלל לדבר ואתה הכרחת אותי לשתות דם...אתה יודע שמיתוסים עתיקים אומרים שזה נותן לך כוח על טבעי לא אנושי" "כבר יש לך אחד כזה...את פשוט מתכחשת אליו" ואז הוא חיבק אותי והכניס את ידו מתחת לחולצתי הוא נגע בגבי "מה אתה עושה?" אמרתי לו אבל גיליתי שאנני יכולה לזוז "מה עשית לי?" "כישוף קטנטן" הוא הרים מעט את חולצתי ואז הבנתי הוא חושב שאני הילדה.."אני לא הילדה השתגעת" עדיין לא יכולתי לזוז והוא אמר "אני יודע כבר 6 שנים שאת הילדה חיכיתי לזמן הנכון...שתהיי שבורה...ומאוכזבת..שכוחותייך יתחילו לפעול בניגוד לרצונך" "אני הילדה?" שאלתי בפחד והוא אמר "יש לך את הסימן על הגב....ואת לא יכולה להגיד שלא אהבת את הדם...אני מצטער לילה...אני צריך שתכירי את אביך והוא יחליט מה לעשות בך" דניאל נכנס לחדר ודחף את דון כנראה דניאל הרגיש שאני תחת כישוף הוא ביטל את הכישוף אמרתי לדניאל "דניאל אני מצטערת אני חיבת לעשות את זה אני רק רוצה שתדע שאני אוהבת אותך" ידעתי מה עליי לעשות לקחתי את האולר של חברתי חתכתי לעצמי את הוורידים ביד אחת עברתי ליד השנייה הרגשתי כל ווריד מתפוצץ ומתפוצץ דון הצליח להפיל את דניאל הוא התקרב אליי ושם אותי על גבו הוא אמר לחש בלטינית במהירות שהעביר אותנו ליער לא ידוע לא יכולתי לדבר והוא אמר "למה עשית את זה ילדה מטומטמת?" "אסור לי לחיות ואתה יודע את זה" אמרתי לו בלחש הוא הוריד את חולצתו וחתך ממנה חתך וקשר בידי "מטומטמת" הטיח בפניי "מכוער" השבתי "מפונקת" "אידיוט" הוא התקרב אליי "כפוית טובה" "חמור" הוא התיישב לידי שכבתי על הרצפה והוא אמר "יפה.." "רודף שמלות" "נחשקת" לא הבנתי למה הוא אומר לי מילים יפות "מתחיל עם כולן" "חכמה" "שומר טינה" "את יודעת ככל שאני מתקרב אלייך אני רוצה אותך יותר!" הוא לחץ על ידי ואמר לחש מהיר שהעביר מעט את הכאב הוא שם את ראשי על רגליו ונתן לי לשתות מבקבוק קטן "תודה.." אמרתי לו והוספתי "למה גם אתה עברת אליהם?" "כי ידעתי שזה יעודי" אז עכשיו אני גם אעצור ואסביר כשהיינו קטנים בני 10 היינו חברים טובים ואז הוא התחיל להתיידד עם השבט השני והוא עבר אליהם
בגיל 15 הוא העביר גם את לורן לצד השני...לורן תמיד הייתה מאוהבת בו... מאז שהייתה בת 7... ומאז הפכנו לאויבים הייתה בנינו שנאה עמוקה...ורבת שנים אבל תמיד הוא היה היחידי שהייתי מסוגלת לספר לו הכל...הוא אמר לי "את יודעת לורן לא סובלת...היא באמת מצטערת על שנטשה אותך אבל היא קיוותה שגם את תעברי לצד שלה יותר נכון שלנו" "אני בחיים לא אעבור צד גם אם תצטרכו לעלות אותי על מזבח ולחתוך בי עם סכין זהב" "תמיד היית כזאת..!" "איך כזאת?" "תמיד היית חייבת לעשות מה שנירא נכון ולא לקחת סיכון" "אנחנו לא אמורים להיות כמו ערפדים ולמצוץ דם.." "יש הבדל אנחנו לא מוצצים כמו ערפדים...וערפדים לא קיימים שכחת?...הם נכתבו עלינו אנחנו מדיומים ויש מדיומים שזקוקים לדם אנושי..." "לא נכון ... אני מסתדרת מעולה בלי דם..." "אבל את נפגעת ויש לך רגשות.." "אז מה גם לך יש רגשות..." אמרתי לו והוא השיב "אין לי.." קמתי קצת בקושי והתקרבתי אליו ואמרתי לו "אתה לא זוכר את הגיל הזה שהיינו ביחד וסיפרתי לך הכל...אתה סיפרת לי שאתה מאוהב במישהי ואז אמרת שהילדה הזאת זאת אני...שכחת את זה?" " "כשאני שותה דם אני שוכח את זה.." החזקתי לו את היד ואמרתי לו "אתה לא כמוהם...דון אני מכירה אותך" "מאז שאת היית עם דניאל הזה...את כבר לא מכירה אותי...מזמן אנחנו אויבים ואנחנו עדיין כאלו" "אתה יודע שאני לא אמורה לחיות...למה אתה פשוט לא הורג אותי..?" "בגלל ראש הקהילה.." "רק בגללו?רק בגללו לא נתת לי למות ובזבזת עליי כל כך הרבה כוח בלחש הריפוי הזה?" "כן רק בגלל זה" "שקרן.." אמרתי לו "הייתי מאוהב בך ועכשיו כבר לא" הוא אמר ואמרתי לו "אל תנסה להסתיר את רגשותייך שנינו יודעים...שאני ואתה תמיד נועדנו להיות ביחד..." "מה קרה ששכחת את דניאל כל כך מהר?" "לא שכחתי אותו אני אוהבת אותו יותר ממך אבל אני רוצה שתודה שאתה אוהב אותי..." ואז חזרתי על שאלתי "אתה אוהב אותי?" "לא.." אמר ואז אמרתי "הרגשתי בנשיקה שנתת לי שרצית הרבה זמן לעשות את זה..החיוך הציני שלך לא יכול להסתיר את זה" "תשתקי לילה..." "לא רוצה עד שאתה לא תודה..." "אני לא מודה..!" הוא אמר בכעס "למה אתה לא מודה" אמרתי לו והסתכלתי בעניו "בגלל שאני יודע שאין לשנינו סיכוי...את עדיין מאוהבת בדניאל אני מרגיש את זה..." "אז מה זה לא בסדר בלהודות ברגשות" "זה לא בסדר לא אצלנו" "אתה לא מהם" אמרתי לו והוספתי בשקט "אני יודעת שאתה לא מהם" "את לא יודעת כלום" הוא הטיח בפני והזיז את ידו משלי ואז אמרתי לו "חשבתי שנישאר לך משהו ... משהו.. אנושי" "אנחנו לא אנושיים אינך מבינה את זה?" "לא אני לא רוצה להבין" ואז שמתי לב שהפצע החלים ואז שאלתי אותו "הלחש הזה גורם לפצע להתאחה?" "לא.." אמר הורדתי את התחבושת מהיד "אידיוט הפכת אותי..." הוא חייך את חיוך שלו "מה אתה מחייך הרסת את החיים שלי!" לקחתי אבן מהרצפה וחתכתי את ידי וראיתי שהפצע התאחה שוב ושוב "אני לא יכולה למות?" שאלתי מבועתת "לצערך לא.." התחלתי לבכות הוא בא לקראתי לפני שקרסתי לרצפה ואמר "אל תדאגי...זה דבר טוב...את תחיי לנצח" בכיתי והזזתי אותו ממני "בן זונה...! אידיוט" רצתי בתוך היער והוא רץ אחריי ואמר "לילה...!אל תלחמי בזה" "אני אלחם אני לא כמוך..!אני לא רוצה להיות כמוך..אתה אחוז בקללה שלא תוסר מעולם" ואז הוא אמר "גם את אחוזה בזה...תהני מהיתרונות" "אני לא רוצה חיי נצח לא רוצה לחיות לצידך או לצד האבא שלי..! לא רוצה להיות זאת שתביא לסוף העולם" המשכתי לרוץ והוא חיפש אותי בעניו התחלתי לצעוק "הצילו..! דניאל בבקשה תבוא" "הוא לא ישמע אותך" צעק לי דון באתי במהירות שלא תאומן לדין דחפתי אותו והפלתי אותו ואז הוא אמר "תהרגי אותי אם זה עושה לך טוב..."
המשכתי להרביץ לו ולהוציא את כל הזעם שלי עליו לבסוף הוא קם ותפס אותי בידי ואמר "אני יודע שאת לא רוצה בזה אבל אני מוכרח" "אתה לא מוכרח לכלום...אתה עושה את עצמך מסכן ומעורר רחמים אבל שנינו יודעים שאתה פשוט לא סובל את העבודה שלא אהבתי אותך...שנינו יודעים למה אתה כל כך שונא אותי...בגלל שאתה אוהב אותי" הוא עזב את ידיי בכעס ואמר "אוקי התייאשתי ממך ילדה מסכנה ומפונקת נמאס לי ממך ומהיהירות שלך לא כולם אוהבים אותך" "אבל אתה זה לא כולם נכון דון?" "את יודעת מה נמאס לי ממך .... את לא יודעת למה עברתי בכלל לצד השני" "אני יודעת בגלל שלא סבלת את העובדה..." הוא עצר אותי ואמר לי "הם אמרו שיהרגו אותך אם אני לא יעבור...!" דמעות עמדו בעניו שתקתי לא היה לי מה להגיד והוא אמר "נכון אני אהבתי אותך ואת לא יודעת לאיזה מפלצת הפכתי כדי שהם לא יפגעו בך..את כפוית טובה" לא היה לי מה להגיד אז אמרתי "למה?" "בגלל שאהבתי אותך ואני עדיין אוהב ואין לי בעיה להודות ברגשות שלי כלפייך אך זה לא משנה כלום...לא אותי לא אותך לא את אהבה שלך לדניאל לא כלום" התקרבתי אליו חיבקתי אותו הרמתי את ראשי וראיתי את עניו הירוקות הכובשות הוא לא חיבק אותי חזרה הרמתי את ראשי ובאתי לתת לו נשיקה ואז מישהו אמר "אני רואה שאני מפריע כאן" הסתובבתי ואמרתי "אתה...אתה מוכר לי" "היי אני אבא שלך...מה שלומך לילה?" "אתה זה שרצח את אמא שלי?" "לא רצחתי אכלתי..." הוא אמר עם חיוך על פניו הלכתי לקראתו ואמרתי "למה עשית את זה?" "בשביל הכבוד של משפחתנו" "על איזה כבוד אתה מדבר אתה אוכל אנשים ... תינוקות שלא למדו לדבר... אתה רומס כל דבר אנושי בעולם הזה" "ואי לא ידעתי שלבת שלי יהיה אוצר מילים נרחב כל כך...לא יצאת כמוני אבל בתוך תוכך את יודעת שאת שייכת אלינו" "אני בחיים לא אהיה שייכת אליכם...בגללך הופרו כל ההסכמים בגללך הרבה אנשים מתו והשתנו בניגוד לרצונם מגיע לך את הסבל הכי גרוע בעולם...מגיע לך למות בייסורים כל כך כואבים..." "אולי את צודקת אבל אני זה שיצרתי אותך..." "זאת בושה בשבילי.." אמרתי לו והוא אמר "מילים גדולות לילדה קטנה" הוא נגע בשערי ואמר "את גדלת כל כך מהר...ואת עדיין אותה ילדה קטנה" "זה לא נקרא ילדה קטנה אם יש לי עקרונות" "טוב אז העקרונות שלך שגויים" הוא אמר ועניתי לו "למה מי אתה..?! אתה מפלצת ואתה יודע זאת..." והוא אמר "הייתי נפגע אם היה לי רגשות..." "יש לך מתחת לכל המסכה הזאת אתה יודע זאת...אתה הרגת את אמא שלי לא בגלל הבושה אלה בגלל אהבה שחשת כלפיה...היא הייתה החולשה שלך ... והיא חמקה לך בין הידיים..." הוא הסתכל עליי ואמר "את היית יכולה להיות בת נהדרת אם היית גודלת לצידי...מה יקרה אם אני מבטיח לך... שאנחנו לא נביא את סוף העולם או התחלה חדשה...בתנאי שאת וכל הכוח שלך עוברים איתי לטירה...ואת כמובן צריכה לשתות דם..." "אני לא הולכת להרוג אנשים בשביל דם...אתה אמרת שאף אחד לא יפגע" "אנחנו ניקח דם מהמתים...או מתרומות דם...אנשים לא צריכים להיפגע..." הסתכלתי לרצפה ואמרתי "אבל דניאל..." "מה את מעדיפה האושר שלך? או האושר של הבני האדם הללו?" "אני מעדיפה את אושרם אז בוא נחתום עסקה" אמרתי במהירות דון התקרב אליי ואמר "אני באמת מצטער..." "זה לא עוזר לך עכשיו..!" אמרתי לו בכעס וזה שהוא אמור להיות אבי אמר לי "אנחנו נעשה ברית דם מי שיפר את החוזה יסבול...ואז ימות לא רק ימות" "אוקי" עניתי חתכתי חתך קטן באצבעותיי קירבתי אותם לשל אבי ואז דון תפס את ידי ואמר "את עדיין חצי אנושית הדם לא בתוכך..." "מה ?. אבל מאיפה הכוח שהיה לי קודם" דון אמר "אני מצטער...אדוני אבל אני בוגד בך" וראיתי איך לאט לאט הוא הופך לעפר הם חתמו עסקה נגעתי בו ואז העפר חזר לגופו ואז הוא אמר "אבל איך?" "הייתה לי תחושה שהייתי צריכה חיבוק אחרון ממך..." אמרתי לו אבי אמר "אם לא שתית דם אנושי אינך יכולה לבטל עסקאות..." "שכחת משהו אבא...!" אמרתי בעוקצנות והוספתי "זורם בי דם אנושי בגלל שיש לי תכונות אנושיות אני אוהבת...ונאהבת...משהו שאתה שכחת מזמן" הסתכלתי על דון ואמרתי לו "אולי זה לא הסוף שרציתי..." נישקתי אותו הוא התפלא ואמר "מה עם דניאל?" "הוא אף פעם לא שכח את לורן..." אמרתי לו חיבקתי אותו ואמרתי לו "אני רוצה שאתה תעשה את זה.." "את מה?" הוא שאל "תהרוג אותי...אני לא מסוגלת לשלוט בכוח הזה" "את מסוגלת.." הוא אמר "אני לא אני רק רוצה שתדע שאף פעם לא שכחתי אותך" אבל נישאר לי דבר האחרון לעשות תקעתי את ידי בתוך ליבו של אבי ואמרתי לו "אמרתי לך שתמות בייסורים" ועכשיו זה סוף הסיפור שלי... אני ביקשתי קצת זמן כדי לכתוב את חיי אני החלטתי החלטה האושר שלי.......או שלכם?! בחרתי בכם כי אני יודעת שלכם יש דבר אחד שלנו בקושי היה אנושיות...! תנצלו את זה אל תשכחו שהאושר שלי היה לראות אתכם מאושרים מותר לעשות טעויות...תהיו אנושיים ואל תתביישו בזה




נ"ב: לכל אלו ששואלים את עצמם איך מתתי יש דברים שאף פעם לא תדעו....
]]>