A. K. Koren
אני יודעת שחמש. אני יודעת שמזמן לא הייתי פה. אני יודעת שצורת הכתיבה מעצבנת.

סיוט באמצע הלילה

A. K. Koren 22/06/2017 496 צפיות אין תגובות
אני יודעת שחמש. אני יודעת שמזמן לא הייתי פה. אני יודעת שצורת הכתיבה מעצבנת.

זה היה יום רגיל.
לא, בעצם זה לא היה יום רגיל.
אבל היא לא ידעה זאת.
עדיין.
הלימודים הסתיימו בחמש, והיא פנתה למעונות שכבת י בפנימייה.
היום עבר לאיטו.
מקהלה, נגינה בפסנתר, ספר.
ואז הגיעה ארוחת ערב.
ואחריה פעילות יום רביעי הכיתתית.
ובאחת עשרה בלילה התלמידים שוב חזרו למעונות.
אחת וחצי בלילה.
מאוחר.
מאוחר מידי.
צריך לישון, מחר לימודים.
היא שכבה במיטת הברזל שלה.
מתפללת ללילה שקט.
להירדם מהר.
לילה נטול סיוטים.
שתיים וחצי בלילה.
היא סוף סוף נרדמת.
שנתה שקטה.
אבל הסיוט האמיתי מתחולל במרחק חמישים דקות נסיעה ברכב פרטי ללא פקקים.
הכל אפוף עשן.
האזעקה זועקת מבחוץ.
אבל בבית שקט.
הרמקול מנותק מזה חודשים.
כשרק עברו לבניין החדש האזעקה הייתה מופעלת בטעות כל הזמן.
הבניין עוד חדש ויש הרבה לתקן.
האם אחות בפגייה.
היא עובדת לילות בעיקר.
האזעקה מפריעה לה לישון בשעות היום, והיא זקוקה לשינה לפני המשמרת.
האב -איש כריזמטי, ראש ועד הבית, גבר בעל נוכחות מכובדת המתנשא לגובה רב, מנתק את הרמקול בשביל אשתו.
גם הלילה הזה לא שונה מאחרים, והאישה בבית החולים, עובדת.
אין לה שום מושג, כמו בתה.
האב ישן שינה עמוקה.
הבנים ישנים בחדרם, החלון פתוח חלקית.
זה לא מספיק והעשן מתעבה.
הבן הגדול יותר מתחיל לחרחר, ומתהפך בכבדות על המיטה התחתונה, שנאנקת תחת משקלו.
בצד השני של הבית, ליד הדלת, צמוד למסדרון הקומה נמצא חדר הבנות.
מיטת היחיד ריקה.
הבת הבכורה חיה רוב הזמן בפנימייה.
במיטת הקומותיים ישנות שתי הבנות האחרות.
ילדות יפות עם עיניים כחולות גדולות, ושערות חומות זהובות שנוצצות בשמש.
והן נושמות בכבדות.
החדר מעורפל כולו.
בקושי ניתן לראות את הבת הצעירה ביותר במשפחה, כאשר היא מתעוררת מסיוט ויוצאת ממיטתה.
היא לא יכולה לנשום.
יש צלצול נוראי מבחוץ.
וקול רובוטי מונטוני מוכר.
היא מבועתת.
היא בת שבע, היא לא יודעת מה לעשות.
היא כנראה עוד לכודה בסיוטה.
היא קוראת לאחותה הגדולה, אבל זו לא מגיבה.
היא כושלת לדלת.
היא מנסה לרוץ.
היא מבועתת.
היא הולכת לחדר של אבא ואמא.
אמא לא שם.
היא בוכה.
היא קוראת לאבא.
אבא לא מגיב.
היא צורחת.
אבא מתעורר.
הוא נושם בכבדות.
הוא לא מבין מה בתו רוצה.
הוא עוקב אחריה לסלון.
ואז הוא מבחין.
ומריח.
ושומע.
הוא מיד פותח את דלת הכניסה.
הכל אפוף עשן.
הוא ממהר לחדר של בנותיו.
הוא מנסה להעיר את בתו הנותרת.
היא חסרת הכרה.
הוא נושא אותה במהירות למרפסת, שתוכל לנשום לבינתיים.
אבל התריס החשמלי מורד עד ללמטה.
המתג לא עובד.
אין אפשרות לפתוח את המרפסת מספיק מהר.
הוא מניח את בתו על אחת הספות.
הוא מתפרץ לחדרם של בניו.
הוא מטלטל אותם, צועק, דוחק בהם לקום.
הם מתעוררים.
הוא מסביר להם.
הילדים מתכנסים בסלון.
הוא הוגה תוכנית.
הם מהנהנים מפוחדים.
הם מתחילים לצאת והאב נושא את בתו המעולפת.
הם פונים למדרגות.
יש להם אחת עשרה קומות לרדת.
הם חלשים.
הם יורדים ויורדים ויורדים.
אבל העשן מתעבה ככל שהם מתקרבים לקומה ארבע.
הילדים משתנקים מהמאמץ לרדת ולנשום באותו זמן.
יש עוד לפחות חמש קומות.
הבן הגדול קורס.
האב אובד עצות.
“עוד קצת, רק עוד קצת.” מתחנן בפני ילדו.
אבל הילד לא מסוגל.
האב דוחק בשני הקטנים לרדת לקומת הקרקע.
הוא מוודא שהם ממלאים את הוראותיו.
הוא מעביר בזהירות את כל משקלה של בתו ונושא אותה רק בעזרת זרוע אחת.
בידו השנייה הוא מקים את בנו.
הוא תומך בו ועוזר לו לרדת.
הם מגיעים לקומה שלישית.
רק עוד ארבע קומות- השתיים שנותרו ועוד שתיים של הלובי הכפול בגובהו.
אבל הוא כושל ומפספס מדרגה.
בנו נשמט מאחיזתו.
כך גם בתו.
הוא כבר יודע שהיא אבדה לו.
היא קרה כקרח ונוקשה.
הוא שמח שלא הרגישה כלום.
שלא הייתה מודעת לזוועה שקרתה.
הוא מקווה שילדיו הצעירים יצאו החוצה, שכוחות ההצלה יצילו את בנו.
שאולי גם אותו.
אבל הוא מתרסק במדרגות.
שבע בבוקר.
המורה מעירה אותה.
היא לא מבינה, יש לה לפחות עוד חצי שעה.
המורה מצווה עליה להתלבש.
ואז היא נלקחת למשרד המנהלת.
המנהלת מדברת זמן מה.
ואז נשמעת נקישה.
אמה מופיעה.
יש לה מסביב לעיניים עיגולים שחורים מהמשמרת.
ועיגולים אדומים.
והיא עוד עם המדים הירוקים המזעזעים.
והיא מחבקת אותה.
והיא מסבירה לה שלשלוח אותה לפנימייה הייתה ההחלטה הטובה ביותר בחייה.
כי רק בגלל זה היא נשארה.
לאחר מכן, בתחנה מסבירים להן.
דלת חדר המדרגות הייתה נעולה.
הילדים חבטו וחבטו בה.
רק אחרי שעה הייתה תשובה.
הדלת נפתחה.
כוחות ההצלה גילו שני ילדים על סף הדלת.
חסרי הכרה.
הילדים פונו לאמבולנס.
הכוחות מיהרו במעלה המדרגות.
בקומה השנייה הם מצאו את האב.
לא רחוק ממנו הבת.
בקומה השלישית היה הילד.
גם הם פונו.
מיד נקבע תאריך המוות של האב והילדה.
הבן עוד גסס.
כעבור חמש דקות הוא לא.
הילדים הקטנים עברו החייאה.
הם חשבו שלילד בן התשע בעל מראה המלאך יש סיכוי.
אבל כעבור שעה הוא היה למלאך.
הבת הצעירה, הילדה הקטנה, היא חיה.
מונשמת, בתרדמת.
אמה אמורה להופיע בקרוב.
ופתאום צפצוף ארוך וחד.
מסך שחור.
קו ירוק ישר.
עיניים תכולות שלא רואות את האם הבוכייה בכניסה.
משפחה שלמה נמחתה.

סיוט באמצע הלילה
דרוג הסיפור 1 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך