אדום החזה: אפילוג

Wings 05/10/2017 246 צפיות אין תגובות

אני רוצה להמשיך, אני רוצה להאמין שיש לי עוד סיכוי לחיים נורמליים, אבל זה יהיה שקר מהסוג שאני אפילו לא יכול להעמיד פנים שאני מאמין בו.
בהתחלה המשכתי לחיות פשוט בגלל שלא האמנתי שהיא מתה, אחר כך, חייתי בעיקר בגלל שלא רציתי לאכזב את אימי. אני המשכתי לחיות בשביל אנשים אחרים ובמשך זמן מה גם הייתי בטוח שאני אמות בשביל להבטיח את שלומם של אנשים אחרים, ובגלל כל זה, אני כבר לא לגמרי בטוח מי אני, במיוחד כשאין לי בשביל מי לחיות ובשביל מי למות.
ראיתי יותר מידי בחיים האלה, עשיתי יותר מידי בחיים האלו, אבל בעיקר איבדתי יותר מידי אנשים. איבדתי כל כך הרבה בחיים האלו בגלל החלטות מטומטמות של אנשים בעמדות כוח שאני אפילו לא לגמרי בטוח שאני בוטח באנשים יותר. הם מתנהגים כאילו כל זה בסך הכל משחק כלשהו, כמו שח-מט או מונופול, שאנחנו לא באמת אנשים אלא צעצועים ושהם יכולים להרשות לעצמם לאבד אותנו כי אנחנו לא שווים דבר אלא אם אנחנו מקדישים את חיינו להם. ולמרות שהמחשבה הזו מטמטמת אותי, הכרתי רבים שאיבדו את חייהם בדיוק בגלל הסיבה הזו, אנשים שלא הייתה להם ברירה אחרת מאשר לשרת את המולדת שלהם, אנשים שהאמינו שהמולדת שלהם תעשה הכל בשביל להגן עליהם, שהמלחמה הזאת הייתה נחוצה, אבל האמת היא שזה היה שקר, שהם פשוט רצו להראות שרירים ושאפשר היה להימנע מכל הדבר הזה עם קצת אגו חבול.
אני מנסה לנשום אבל זה נהיה קשה יותר ככל שהלילה ממשיך לרדת ואיתו הטמפרטורות, למען האמת, הדבר היחיד שעדיין משכנע אותי שאני נושם, הוא הכאב בחזי כאשר הקור ממשיך לדקור את ריאותיי.
אני יודע שאני לא אומר לבלות פה כל-כך הרבה, אבל אני מרגיש כאילו החיים לא מבינים אותי יותר. לעזאזל, האדם היחיד שאי-פעם הבין אותי היה דלילה, וכל מה שאני יכול לעשות עכשיו הוא לשבת מול הקבר שלה בתקווה שאני אוכל להצטרף אליה בקרוב.
חבל רק שנראה שהיקום דואג להמשיך ולהשאיר אותי בחיים, בתקופת המלחמה הודתי על המזל הזה, על כך שלא מתתי, אך זה היה כאשר היה לי בשביל מה לחיות, אבל עכשיו שלי מתה ואפילו אימי הצטרפה אליה כבר, רק אני נשארתי.
אז אני נותן עוד מבט בקבר, מסדר את הפרחים ומבקש סליחה על כל הבלגן שאני עומד לעשות.
אני מביט ברובה ונותן לעצמי זמן להתחרט על ההחלטה הזו, אבל אני לא יכול למצוא גרם של חרטה, זאת אומרת אני מתחרט על הרבה דברים, אני מתחרט על כך שלא אמרתי שאני אוהב אותה יותר, אני מתחרט על כך שעזבתי למלחמה, אני מתחרט על כך שלא יכולתי להציל אותה, אבל אני לא מתחרט על מה שאני עומד לעשות, אני פשוט רוצה להיות איתה שוב.
אני טוען את הרובה ומכוון אותי אל ליבי, אני מקווה שזה יגרום לכל זה להיגמר מהר יותר, אבל אפילו אם לא, אני אוכל לסבול את הכאב, אני סובל כבר במשך זמן מה.
ירייה יחידה תפלח תכף את בית הקברות החשוך ובבוקר מישהו ימצא אותי שוכב על יד הקבר שלה, אדום חזה ומת בדיוק כמו שהייתי כשגיליתי שהיא אינה יותר.

אדום החזה: אפילוג
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך