זה מה שקרה בדיעבד אחרי שהלכתי משם: "הלו דוד?" "כן?" "מדבר איתן" "איתן ידידי! חבר יקר! במה זכיתי לכבוד?" "רצתי להאיר את ענייך לגבי כשרון שנירשם לבית הספר שלך ועוד לא התממש. בתחומי אני מתכוון..." "כן בטח אני אשמח מאוד במי מודבר?, באיזה מגמה הוא בחר? אני מבין שנצרך לעשות "העברה" " אמר האיש וצחק "הבנת נכון, מדובר "באיתי אלמוג" תלמיד שלי שבחר ללכת אלכם. והוא כישרון אדיר שפשוט לא התממש הוא בחר במקום זה מגמת כימיה." "תשמע, אני מאמין לך, אבל למגמת המשחק אי אפשר להתקבל אם אתה לא עובר את האודישנים, והאודישנים נסגרו אתמול, הייתי אומר לך ללכת אבל..." "רגע, ואם אני יעשה לו את האודישן ואתם תקבלו את זה, היה אפשר להכניס אותו?" "אם אנחנו נקבל את זה, אז בטח!" אמר וצחק שוב "בשבילך הכל" "סגור!, אז מחר את שולח לך את האודישן ואם זה יצא חן בענייכם הוא יעבר מכימיה למשחק? "אין שום בעיה! מתי אנחנו נפגשים לקפה סוף סוף?" "יום חמישי הבא טוב לך? ככה אחר הצהרים. נשב נשתה קפה "בגלים" איך אני אוהב את העוגית גבינה שלהם!" "גם אני, סגור, קבענו, נתראה!" למוחוורת בדרך לביתו של איתן לא הפסקת למלמל לעצמי בראש את הטקסט שאני אומר להגיד. כשנכנסתי הוא קיבל את פני בשאלה "למדת?" הנהנתי בראשי והוא הורה בידו על "חדר החזרות". נכנסו ודבר הראשון שראיתי הייתה מצלה ענקית. "וואו! איך אני אוהב להצטלם" "איך אני שמח שזה בא לך בטוב, תקשיב זה מה אני רוצה שנעשה היום אני רוצה לצלם אותך, עושה את הקטע שלך. אני ישלח אני זה למורה למשחק "בנוף" ואם הוא יאהב את זה. הוא אדאג להעביר אותך מכימה למגמת משחק שיש שם. זה בסדר מבחינתך?" "רגע!" שאלתי לפני שמיהרתי לשמוח, "לא גמרו המקומות?" "הוא הסכים לפתוח עד מקום אחד במיוחד בשבילך אם תעבור את מבחן אודישן. מזל שיש לי את הקשרים שלי אה?" קפצתי במהירות על איתן וחיבקתי אותו מרוב התרגשות "וואו! תזהר!" אמר איתן שכמעט הועף לאחור. רגע לאחר מכן נעמדתי מול המצלמה דחוך כולי לשמע את "האקשן" מיד לאחר "האקשן הנחשק" התחלתי את המונולוג שלי מתוך הצגה שאיתן כתב "איך זה ללמד את יובל?" והוא הולך כך: "תגידו לי אתם למה? למה? אני לא יכול להיות כמו כולם. כמו כל הבנים, לאהוב אגרוף, איך אני אוהב בלט. אני כל כך רוצה ללכת לחוג של הבנות של שירה. אבל אבא, אבא יכעס עלי, אבא ישנא אותי. אני לא יודע מה לעשות! דיי! דיי להיות שונה! טוב, דיי להתעסק בזה עכשיו. אבא מחכה לי במסעדה." בעודי אומר את הטקסט חשבתי לעצמי אנחנו די דומים, אני ויובל שננו מסתרים סוד מהמשפחה וכל אחד "סוחב" על הגב תיק עם סיפור אחר. השונה היחיד בנינו הוא גודל התיק, צורתו והשפעתו על חיינו. "קאט!" אמר איתן "יפה מאוד!, יפה מאוד! זה המונולוג הכי יפה שעשת עד היום! ולצערי היו לנו תשובות רק בשבוע הבא" "שבוע הבא?" אמר השד הקטן שבתוכי "איך אחזיק מעמד עד אז?" , וכשאיתן התעסק בלשלוח למורה למשחק את הסרטון. אני ניקיתי את ביתו עם חיוך גדול ורחב על הפנים...

איתי מה איתי פרק 17

24/08/2020 64 צפיות אין תגובות
זה מה שקרה בדיעבד אחרי שהלכתי משם: "הלו דוד?" "כן?" "מדבר איתן" "איתן ידידי! חבר יקר! במה זכיתי לכבוד?" "רצתי להאיר את ענייך לגבי כשרון שנירשם לבית הספר שלך ועוד לא התממש. בתחומי אני מתכוון..." "כן בטח אני אשמח מאוד במי מודבר?, באיזה מגמה הוא בחר? אני מבין שנצרך לעשות "העברה" " אמר האיש וצחק "הבנת נכון, מדובר "באיתי אלמוג" תלמיד שלי שבחר ללכת אלכם. והוא כישרון אדיר שפשוט לא התממש הוא בחר במקום זה מגמת כימיה." "תשמע, אני מאמין לך, אבל למגמת המשחק אי אפשר להתקבל אם אתה לא עובר את האודישנים, והאודישנים נסגרו אתמול, הייתי אומר לך ללכת אבל..." "רגע, ואם אני יעשה לו את האודישן ואתם תקבלו את זה, היה אפשר להכניס אותו?" "אם אנחנו נקבל את זה, אז בטח!" אמר וצחק שוב "בשבילך הכל" "סגור!, אז מחר את שולח לך את האודישן ואם זה יצא חן בענייכם הוא יעבר מכימיה למשחק? "אין שום בעיה! מתי אנחנו נפגשים לקפה סוף סוף?" "יום חמישי הבא טוב לך? ככה אחר הצהרים. נשב נשתה קפה "בגלים" איך אני אוהב את העוגית גבינה שלהם!" "גם אני, סגור, קבענו, נתראה!" למוחוורת בדרך לביתו של איתן לא הפסקת למלמל לעצמי בראש את הטקסט שאני אומר להגיד. כשנכנסתי הוא קיבל את פני בשאלה "למדת?" הנהנתי בראשי והוא הורה בידו על "חדר החזרות". נכנסו ודבר הראשון שראיתי הייתה מצלה ענקית. "וואו! איך אני אוהב להצטלם" "איך אני שמח שזה בא לך בטוב, תקשיב זה מה אני רוצה שנעשה היום אני רוצה לצלם אותך, עושה את הקטע שלך. אני ישלח אני זה למורה למשחק "בנוף" ואם הוא יאהב את זה. הוא אדאג להעביר אותך מכימה למגמת משחק שיש שם. זה בסדר מבחינתך?" "רגע!" שאלתי לפני שמיהרתי לשמוח, "לא גמרו המקומות?" "הוא הסכים לפתוח עד מקום אחד במיוחד בשבילך אם תעבור את מבחן אודישן. מזל שיש לי את הקשרים שלי אה?" קפצתי במהירות על איתן וחיבקתי אותו מרוב התרגשות "וואו! תזהר!" אמר איתן שכמעט הועף לאחור. רגע לאחר מכן נעמדתי מול המצלמה דחוך כולי לשמע את "האקשן" מיד לאחר "האקשן הנחשק" התחלתי את המונולוג שלי מתוך הצגה שאיתן כתב "איך זה ללמד את יובל?" והוא הולך כך: "תגידו לי אתם למה? למה? אני לא יכול להיות כמו כולם. כמו כל הבנים, לאהוב אגרוף, איך אני אוהב בלט. אני כל כך רוצה ללכת לחוג של הבנות של שירה. אבל אבא, אבא יכעס עלי, אבא ישנא אותי. אני לא יודע מה לעשות! דיי! דיי להיות שונה! טוב, דיי להתעסק בזה עכשיו. אבא מחכה לי במסעדה." בעודי אומר את הטקסט חשבתי לעצמי אנחנו די דומים, אני ויובל שננו מסתרים סוד מהמשפחה וכל אחד "סוחב" על הגב תיק עם סיפור אחר. השונה היחיד בנינו הוא גודל התיק, צורתו והשפעתו על חיינו. "קאט!" אמר איתן "יפה מאוד!, יפה מאוד! זה המונולוג הכי יפה שעשת עד היום! ולצערי היו לנו תשובות רק בשבוע הבא" "שבוע הבא?" אמר השד הקטן שבתוכי "איך אחזיק מעמד עד אז?" , וכשאיתן התעסק בלשלוח למורה למשחק את הסרטון. אני ניקיתי את ביתו עם חיוך גדול ורחב על הפנים...

זה מה שקרה בדיעבד אחרי שהלכתי משם:
“הלו דוד?” “כן?” “מדבר איתן” “איתן ידידי! חבר יקר! במה זכיתי לכבוד?” “רצתי להאיר את ענייך לגבי כשרון שנירשם לבית הספר שלך ועוד לא התממש. בתחומי אני מתכוון…” “כן בטח אני אשמח מאוד במי מודבר?, באיזה מגמה הוא בחר? אני מבין שנצרך לעשות “העברה” ” אמר האיש וצחק “הבנת נכון, מדובר “באיתי אלמוג” תלמיד שלי שבחר ללכת אלכם. והוא כישרון אדיר שפשוט לא התממש הוא בחר במקום זה מגמת כימיה.” “תשמע, אני מאמין לך, אבל למגמת המשחק אי אפשר להתקבל אם אתה לא עובר את האודישנים, והאודישנים נסגרו אתמול, הייתי אומר לך ללכת אבל…” “רגע, ואם אני יעשה לו את האודישן ואתם תקבלו את זה, היה אפשר להכניס אותו?” “אם אנחנו נקבל את זה, אז בטח!” אמר וצחק שוב “בשבילך הכל” “סגור!, אז מחר את שולח לך את האודישן ואם זה יצא חן בענייכם הוא יעבר מכימיה למשחק? “אין שום בעיה! מתי אנחנו נפגשים לקפה סוף סוף?” “יום חמישי הבא טוב לך? ככה אחר הצהרים. נשב נשתה קפה “בגלים” איך אני אוהב את העוגית גבינה שלהם!” “גם אני, סגור, קבענו, נתראה!”
למוחוורת בדרך לביתו של איתן לא הפסקת למלמל לעצמי בראש את הטקסט שאני אומר להגיד. כשנכנסתי הוא קיבל את פני בשאלה “למדת?” הנהנתי בראשי והוא הורה בידו על “חדר החזרות”. נכנסו ודבר הראשון שראיתי הייתה מצלה ענקית. “וואו! איך אני אוהב להצטלם” “איך אני שמח שזה בא לך בטוב, תקשיב זה מה אני רוצה שנעשה היום אני רוצה לצלם אותך, עושה את הקטע שלך. אני ישלח אני זה למורה למשחק “בנוף” ואם הוא יאהב את זה. הוא אדאג להעביר אותך מכימה למגמת משחק שיש שם. זה בסדר מבחינתך?” “רגע!” שאלתי לפני שמיהרתי לשמוח, “לא גמרו המקומות?” “הוא הסכים לפתוח עד מקום אחד במיוחד בשבילך אם תעבור את מבחן אודישן. מזל שיש לי את הקשרים שלי אה?” קפצתי במהירות על איתן וחיבקתי אותו מרוב התרגשות “וואו! תזהר!” אמר איתן שכמעט הועף לאחור. רגע לאחר מכן נעמדתי מול המצלמה דחוך כולי לשמע את “האקשן” מיד לאחר “האקשן הנחשק” התחלתי את המונולוג שלי מתוך הצגה שאיתן כתב “איך זה ללמד את יובל?” והוא הולך כך:
“תגידו לי אתם למה? למה? אני לא יכול להיות כמו כולם. כמו כל הבנים, לאהוב אגרוף, איך אני אוהב בלט. אני כל כך רוצה ללכת לחוג של הבנות של שירה. אבל אבא, אבא יכעס עלי, אבא ישנא אותי. אני לא יודע מה לעשות! דיי! דיי להיות שונה! טוב, דיי להתעסק בזה עכשיו. אבא מחכה לי במסעדה.”
בעודי אומר את הטקסט חשבתי לעצמי אנחנו די דומים, אני ויובל שננו מסתרים סוד מהמשפחה וכל אחד “סוחב” על הגב תיק עם סיפור אחר. השונה היחיד בנינו הוא גודל התיק, צורתו והשפעתו על חיינו.
“קאט!” אמר איתן “יפה מאוד!, יפה מאוד! זה המונולוג הכי יפה שעשת עד היום! ולצערי היו לנו תשובות רק בשבוע הבא” “שבוע הבא?” אמר השד הקטן שבתוכי “איך אחזיק מעמד עד אז?” , וכשאיתן התעסק בלשלוח למורה למשחק את הסרטון. אני ניקיתי את ביתו עם חיוך גדול ורחב על הפנים…

איתי מה איתי פרק 17
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך