תהנו

איתי מה איתי פרק 24 ואחרון

25/08/2020 84 צפיות אין תגובות
תהנו

פרק 24
השני לנובמבר 2018
גברת לק היקרה:
“שב זקוף!” אמרתי לו “ראש ישר!” הוא ציית אבל עניו שידורו עצובות. הייתי חוסר סובלנות, תוך דקה כאילו לא הקשיב לי, שקע שוב ‏ביגונו, והשפיל את ראשו כלפי מטה. נתתי לו מכה קטנה בכתף, “מה?!” אמרתי לו נעשה עצבני וחסר סבלנות מרגע לרגע. הוא כחכך בגרונו והזדקף ואז אמר בקול כמעט בלתי נשמע “הילדים” הוא היה על סף בכי, הביט מעלה והצביע על המתח שעמד בקיבת מקום “מה?” שאלתי מנסה להבין, הוא שתק… נתתי לו מכה חזקה יותר הפעם בגבו בכוונה כדי להעיר כדי אותו… שיסביר לי מה קרה… הוא נבהל וצעק… ואני לאט לאט התחלתי להבין יותר ויותר, בלב ברירה היה לי להיות נחמד עליי להיות נחמד אליו בשיא זעמי… התכופפתי עליו והרמתי אותו והוא מצדו ניצל את ההזדמנות והחל לבכות אל תוך כתפי ואני רק לקחתי נשימה עמוקה וליטפתי את גבו חרש.
“רגע” אמרתי מהורהר לא סיפרתי לך עדיין למה בכלל חיפשתי לעצמי “דודה”
היום בבוקר כיתתי חגגה את מסבת סוף שנה לרוע מזלי אני צחי ותומר רבנו אתמול והעבדה שהינו עד כה חבורה קטנה ומגובשת, ביחד עם העבדה שאניני מכיר אף אחד מלבדם. גרם לכך שתוך פחות משעה לא יכולתי לשאת יותר את תחושת “הלבד” “וחתכתי משם”. בעודי הולך לתחנת האוטובוס תקעתי את אוזניות המוזיקה עמוק עמוק אל תוך אוזניי כל מה שרצתי באותו רגע היה להינתק מהכול והמוזיקה, המוזיקה ידעה לעשות את זה מצוין… פתאום שמתי לב שהטלפון שלי מצלצל כשהאוזניות עדיין בתוך אוזניי עניתי לשיחה. “הלו, ילד” “מי זה?” “איתן” “תשמע ילד אני לא יכול יותר ללמד אותך, מצטער” אמר מבויש מאוד מעצמו גם הוא אהב את השעורים איתי וכנראה לא רצה לוותר עליהם והאמת גם אני. הייתי על סף בכי, “רגע, אבל… אני…” השיחה נותקה ואני נשארת בתחנת האוטובוס בהלם. “לא מספיק היום הנורא שעבר עליי… עם צחי ותומר והתחיה הנוראה שחוותי במסיבה עכשיו גם זה…” אמרתי ודחקתי מטה את הדמעות שחנקו את גרוני.
זה לא שפחדתי לאבד את כשורי המשחק שלי היה ברור לי שאני יישאר במגמה. אבל איתן לא היה רק מורה! איתן היה חבר! חבר שספרתי לא כל מה שעבר עליי… בעודי כותב את משפט זה הדמעות עלו מעלה וטשטשו את דיו העט… בעוד האוזניות עדיין בתוך אוזני עליתי על האוטובוס התיישבתי במושב האחרון באוטובוס והתחלתי לבכות! בכי שלא בכיתי בחיים! בכי קורע לב…
ירדתי מהאוטובוס ולפני שבאתי לאיסוף את אחי מין הגן עצרתי במרכז החנויות הקטן שהיה ליד הגן הקטן שלו וקנית לי “דודה” כי כמו שאמרתי הפחד הגדול ביותר שלי בעזיבתו של איתן היה העובדה שכרגע לא היה לי למי לספר את הדברים הקשים שעוברים עליי ואיתן היה הכתובת המושלת! לכן עלה לי הרעיון לקנות לעצמי את “גברת לק” שלה אני אספר את הכל.
מה ציפת? שאחרי כל מה שעבר עליי ביום אחד, ביום הנורא הזה! אני אהיה נחמד אליו? טוב מה אני שואל אותך את לא יכולה לענות. את בסך הכל מחברת…
ברגע הראשון רציתי להטות על עצמי רשת של מתיקות. אבל מיד לאחר מכן החלטתי להראות לו מה אני מרגיש באמת. אני לא יכול להגיד שלא היה לי אחר כך ייסוריי מצפון. אבל אחר שספרתי הכל לגברת לק הכל נעלם…
זו הייתה החלטה מאוד חכמה מצדי… כנראה ש”גברת לק” היא לא רק מחברת אחרי הכל…
“בוא!” אמרתי לו וקולי התרכך מרגע לרגע, “מה?” הוא אמר בקולו העדין.
הייתי גאה בו בשל אישיותו בשל קולו העדין שלא העז להרים יד בקומתו הזקופה וידיו הרכות, לאט לאט העצמה חיבתי אל הילד הזה שלא הפסק להפגין עדינות נפש שכה הייתה אופיינית לו.
“בוא!” אמרתי שנית ודחפתי את כיסא הגלגלים שלו לכיוון המתח שעליו התאמנו הזאטוטים. עזרתי לו לעמוד על רגליו נפשית ופיזית”… “תפוס” פקדתי עליו “חזק!” תפסתי את רגליו והרמתי אותם מעלה. לצערי הניסיון כשל. רגליו “התאבנו”, פניו התכווצו מכאב והאדימו וידיו היו קרועות ומתוחות. הרמתי אותו והושבתי על כיסא הגלגלים הוא החל “לבכות לי בידיים” “אל תדאג” אמרתי לו “אני אמצע פתרון! תקשיב לי!” אמרתי בקל שבור מכאב היה לי קשה כל כך לראות אותו כך שבור, כאוב והצורך להגן על משהו שלא היה יכול להגן על עצמו לבדו היה מדהים בעניי “אני אמצע פתרון” אמרתי לו ומעשה זה הבטחתי גם לו וגם לי.
למורחת החלטתי שאני יעשה מעשה אחרי שהגענו הביתה אני ודניאל “רצנו” ישירות על תוך חדרו השכבתי אותו על גבו כסייתי אותו, כביתי את האור ולפני שיצאתי מהחדר אמרתי “אם אתה צריך משהו תצעק” ויצאתי כמו שהכרתי את אחי בשנייה הראשונה שיצאתי מהחדר אחי בכה אבל במקום להיכנס בחזרה לחדר כתבתי מודעה.

אתי אלמוג ביבי-סטר
25 שקלים לשעה
לפרטים התקשרו 093-947-14461
כעבור שעה שמעתי את הטלפון מצלצל “הלו אני מתקשרת לגבי המודעה, מתי נוכל להתחיל?” “עוד חצי שעה, איפוה אתם גרים?” ” רחוב הענבל 4 דירה מספר 9″
“בוא” אמרתי בתקיפות גופו הקטן של דניאל היה מקופל במיטתו בתנוחת עובר וכריתו היתה רטובה מדמעות “בוא מצאתי פתרון” אמרתי שנית ועניי נצצו. היחסים בני לבן דניאל היו כמו תמיד יחסי אהבה-שנאה הגשתי חנק בגרוני אך בלעתי אותו והצלחתי לשמור על כך ששום דבר לא השנה בפניי החתומות. תפיסתי היטב את גופו של דניאל ובנשימה עמוקה ובצעדים מהרים עוד יותר הוא התעופף בעקבותיו כשובל של גלימה ולא הוציא הגה מפיו “אח! נו! אוף! אתה מועך לי את היד!” אמר כאשר יצאנו מהדירה והחלנו ללכת ברחוב “אני אקנה לך חדשה” אמרת בעצבנות מסוימת ולא הרפתי את אחיזתי ממנו
“קח!” פקדתי עליו והתחתי את תיקי הכבד על תוך ידיו. רגליו כאלו נאנחו מהמשא הכבד שהונח עליהם. ואני כעיוור המשכתי ללכת בגסות ובחוסר רגש מוחלט מנותק ממנו ומהעולם. פתחתי את דלת הבית והילד הקטן שעמד בפתח חייך בביישנות לעבר הילד הקטן בכיסא הגלגלים, נראה היה כאלו לא יודע מה לעשות עם עצמו.. לחשתי לדניאל תשאר פה הטלפון שלי בתיק. סגרתי את הדלת ואמרתי בהיסוס אני אהיה הביבי-סטר שלכם לתקופה הקרובה…
מצטער אני חייב לסיים דניאל קורא לי אבל אני מבטיח לסיים את הסיפור בהקדם…
להראות איתי
גברת לק היקרה מצטער
לא דברנו הרבה זמן הייתי רוצה ברשותך להתחיל בסיפור חדש יותר לפני שיסיים את הסיפור שנקטע שבוע שעבר
אחרי שהשגתי את הכסף הדרוש התקשרתי למשה אדם שהכרתי אשר היו לו ידיים טובות. ובקשתי ממנו לעזור למזלו הרע הייתי קצר רוח יותר מהרגיל.
“מושה די! בוא לפה עכשיו!” צעקתי עליו ודחפתי בכוח את כיסא הגלגלים “אתתתתתת תקשיב לא מעניין במה אתה מטפל! אתה עוזב את כל מה שאתה עושה ואתה בא לפה הבנת אותי!” אמרתי והידקתי היטב את אחיזתי בכיסא הגלגלים בעודי מרים את דניאל במעלה המדרגות משהו צלצל בדלת “רגע” אמרתי “אני בא!” השכבתי את דניאל הישן במיטתו “לילה טוב” לחשתי” “אם אתה צריך משהו תקרא לי” לקחתי את ארנקי והלכתי לפתוח את הדלת. “משה טוב שבאת תיכנס, תיכנס כמה זה אמרנו 400 נכון?” “כן” “סבבה בוא תראה גבוה כזה בערך” אמרתי בעודי הולך לכיוון המרפסת. תוך כדי דחיפת הכסף לתוך כף ידו.
“אמרנו מתח כן? ושהיה חזק יתלו אליו חמישה אנשים שלא איפול מפלדה בבקשה הנה זה פה” “או אה, בסדר גמור.” “אני משאר לך מפתח תנעל אחריך תתקשר אליי שאתה יוצא. אני הולך, להתראות.” אמרתי לאחר מכן תקעתי את האוזניות לתוך אוזניי רצתי החוצה והתנתקתי… בעודי רץ אמרתי לעצמי אוקיי אז עשיתי משהו, מה עכשיו? כעסתי לעצמי שוב ושוב הגבירתי את ריצתי ומתנתק יותר ויותר. תוך כדי הרצה צילצל לי הטלפון עדיין שרוע בתחושת העונג שהעניקה לי הרצה עניתי לשיחה “הלו סיימת כן, כן זה מצון תודה” התקשרתי לדניאל “הלו, תקשיב אני בדרך הביתה? מצון! יופי” אמר דניאל “אני בא! יש לי הפתעה, אמרתי בחיוך שובב” “מה?” הוא היה נשמע מסוקרן, “מצטער זה סוד” אמרתי וקולי שידר מתיקות ובמלים אלה הכשתי את צעדי הביתה שמח מתמיד. אחרי שהגעתי הבייתה, הוצאתי אותו מהמיטה הושבתי אותו על כיסא גלגלים ולקחת אותו החוצה.

שמתי לב שהוא בהלם לכן הרמתי אתו בחיוך ועזרתי לו לעלות על המתח הוא נפל מיד וידיו זעקו מכאב ופרצופו החייכן לא הצלח להסתיר את כמות המאמץ שהשקיע בניסוין ואף יותר מזה את העצב והאכזבה החבואים בכישלון זה. “לא נורא אמרתי” למורות שידעתי שניסיון זה עלה גם לי במאמץ רב. נשמתי עמוקות ותפסתי את גופו הקטן שנית “בוא” קראתי לו כשראיתי שהוא מתנגד חיבקתי אותו ואמרתי “מתי שתרצה אני פה…” הוא הנהן והצביע על המתח “הכל בסדר” אמרתי בחיוך והרמתי אותו שנית. הוא רעד מפחד ומאמץ עילאי לתת את כל כולו לתרגיל המסובך. הנפתי אותו. הוא השתעל וידיו הזיעו מהמשא הגדול שהיה עליהם
המשכנו להתאמן יום יום פעמים ביום ביצועיו השתפרו פלאים והוא התרגש מאוד מאירוע תוך זמן קצור הוא ההפך להיות אדם שמח יותר בעל בטחון עצמאי.
היום שלקחתי אותו לביה”ס ראיתי אותו מתגלגל בגאווה אל המתח הרחב ונטלה עליו זמן רב כשחיוך גדול על שפתיו הייתי כ”כ גאה בו! ההשקעה שלנו השתלמה אמרתי בשקט לא מוריד את עניי ממנו, העניים של שנינו התמלאו ברק אושר…
עכשיו ששיננו מאשרים וכל אחד מאתנו הגשם את חלומותיו טוב לי על הנשמה והחלטתי שאנחנו צריכים להיפרד אין לי יותר מה לפרוק מהלב. טוב לי. ואת בטח שמחה לשמוע את זה. אני אתגעגע אליך. מצטער היית לי אשת סוד מצוינת!
אתי

איתי מה איתי פרק 24 ואחרון
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך