ChocolateChip
המשך האתגר- אני מקווה שיצא טוב ומובן.

אלפי שנות אור- פרק רביעי

ChocolateChip 06/04/2020 108 צפיות 2 תגובות
המשך האתגר- אני מקווה שיצא טוב ומובן.

לא ידעתי מה לומר, היה נדמה לי שזאב בכוונה משחק את עצמו ישן. דפדפתי בספר שבידיי, בסוף היו כמה משפטים לומר אם צריך. מצאתי אחד שמסביר שאני לא מבינה עברית. “אנני לאו מדבראת עברית!” אמרתי פעמיים מקווה שהוא מבין. ניסיתי להעיר את זאב, שמתי לב שהוא לא באמת ישן. החבר שלו המשיך לדבר. לא היה לי מה לעשות יותר, באתי להסיר את הצעיף של זאב והוא קפץ. “מה את עושה?” זאב קרא עושה עצמו עדיין מנומנם. “תטפל בחבר שלך…” לחשתי לו. הוא הרים מבט וחייך. “היי אבי!” זאב קרא כבר לא משחק את עצמו עייף. חזרתי לספר שלי עצבנית אבל כנראה מחייכת. “אבי שואל מאיפה את, מה לומר?” זאב לחש לי. “תגיד שאני באתי עם אנזו, לבקר את הפרופסור…” אמרתי ממשיכה לבהות בספר. אחרי מספר רגעים של קולות ודיבורים שלא הבנתי שמעתי מילים שאני כן מזהה. זה היה אנזו. “היי לומי, מי זה?” אנזו התיישב על הדשא לצד הרגליים שלי, הוא פתח גם כן ספר. “שלום!” אנזו אמר וחייך אל זאב ואבי. “שלום, אתה אנזו? אני אבי.” אבי אמר. משום מה אנזו הצליח להבין עברית פשוטה, הוא יכל לדבר נורמלי לא כמוני מגמגמת.
איך אני אצליח ללמוד את השפה הזו כל כך מהר?
התחלתי להתעצבן. הנחתי את הספר בידיו של אנזו והתחלתי ללכת חזרה. “רגע לומי!” אנזו מיהר אחריי. “אני מצטער, אני לא יכול לזהות אם את כועסת מבלי לראות את היהלום שלך!” אנזו ניסה לומר, אך לא היה לי כוח פשוט המשכתי ללכת. “לפחות קחי את הספר את חייבת להתקדם.” אנזו החזיק את הספר מול עיניי. לקחתי ממנו לאט, כל ידיי כאבו. ב”קאם” אנו משתמשים ברגליים להכל. המשכתי לצעוד משאירה את השניים לשוחח עם אבי.
בקושי הצלחתי לחזור לבית של רובי, כולי מתנשפת. “זהו…” אמרתי מתנשפת ומורידה את הצעיף. “היי לומי, הכל טוב?” רובי נכנס לסלון ועזר לי לשבת על הספה. “היהלום שלך אממ…” רובי הביט ביהלום שלי מנסה לזכור מה כל צבע מביע. “את כועסת, קשה לך ואת בודדה?” רובי שאל. “משהו בסגנון.” נאנחתי. רובי מיהר לקום ולהגיש לי איזה אוסף ניירות כמו ספר אבל גמיש. “זה מגזין.” רובי אמר. התחלתי לדפדף. תמונות עלו ומילים בעברית נראו. “פרופסור לא אמר לי שאת מגיעה ככה שאלו הבגדים היחידים שיש לך. בני אדם מחליפים כל יום ויש שמחליפים יותר, במיוחד בנות.” רובי הסביר ממשיך לתת לי עוד מגזין ועוד. “תמצאי סטייל שאת אוהבת, משהו שגם יכסה את היהלום…” רובי אמר, הוא קם לקחת משהו בכלי ולהתיישב לידי. “מה זה?” שאלתי והצבעתי לכיוון הכלי שבידיו. “זה כוס, ממנו שותים. בפנים יש לי קפה, את אל תשתי קפה… בסדר?” רובי הסביר. לא היה משנה לי כי ראיתי בגד שזהו ידעתי, זה הסטייל שלי!
למחורת התעוררתי שוב במיטה, ניסיתי לקום אך השמיכה הייתה ממש מהודקת סביב הרגל הכואבת שלי. “בוקר טוב!” רובי קרא נכנס אל חדרי. “אפשר עזרה?” ביקשתי. רובי ניגש לשמיכה ופשוט הזיז קצת והשתחררתי. צחקתי ממבוכה. “אמא של זאב הייתה תופרת, ככה שיש למטה כמה בדים… אני בטוח שאפשר למצוא לך משהו שהיא תפרה ועדיין נמצא שם.” רובי אמר, הוא נתן לי מפתח והלך. מיהרתי לקום אל החדר שתמיד היה נעול.
האוויר בחדר הרגיש חנוק. פתחתי את החלונות והבדים שהיו מולם, נקראים אה… וילונות. מיהרתי להביט סביב מופתעת. כל הקירות מלאים בבדים שונים. קיר אחד ללא בדים מילאו אותו דפים מלאים בסימונים ודגמים של לבוש. הרגשתי הרגשה שמעולם לא הרגשתי. מצאתי את מקומי!
התחלתי לחפש בין כל הבדים משהו שכבר תפור. עברתי בין ארון ומגירה שנפתחת ונסגרת, מצאתי מלא דברים מגניבים. “מצאת?” שמעתי את רובי קורא. “לא, יש פה המון דברים לא תפורים…” קראתי בחזרה. “אני לא יורד לשם, זה מעציב אותי…” רובי לחש ושמעתי צעדים מתרחקים. באמצע החדר נמצע שולחן עם מכונה, כנראה לתפירה. הזזתי כמה דברים ומצאתי יומן. בפנים היו כתובים רעיונות לבגדים כשיחזרו ל”קאם”. המשכתי לדפדף כשמצאתי דף אחד שמדבר על איך תופרים עם המכונה בכדור הארץ. אחרי ארוחת הבוקר מצאתי את עצמי מנסה להשתמש במכונה. יצרתי כל מיני בדים ענקיים כמו שק צבעוני. עברתי לנסות משהו קל. בסוף היום יצאתי מהחדר עם שלושה צעיפים שאני תפרתי. את הראשון נתתי לרובי, השני לאנזו ואחרי התלבטות קטנה את השלישי נתתי לזאב. הצעיפים נראו מקסימים עליהם. הרגשתי בעננים שחכתי מכל שאר העולם.
לא היה אכפת לי כלום. לא שאני ברחתי מ”קאם”, לא שאני בודדה ואין לי מושג כלום על דודה רוז שנשארה מאחור. לא היה משנה לי פשוט כי הרגשתי טוב עם עצמי. אחרי ארוחת הערב שאכלנו בה לפעם הראשונה בשר, מיהרתי לקרוא ספר כי רובי החליט שאני חייבת. היה ויכוח קטן. “לומי ככה את לא מתקדמת. איך תלכי לבית הספר כשיתחיל? את בקושי מבינה שיחה פשוטה, תלמדי מאנזו…” רובי אמר, זה ממש פגע בי שפשוט בהיתי בספר לא מדפדפת לא קוראת. אחרי שעות ככה קמתי והלכתי לישון, ללא מילה לאף חייזר אחר.
התחלתי לחיות בשקט. קמתי לבד מבלי לדבר לרובי, לקח קצת זמן להשתחרר מהשמיכה אבל הצלחתי בסוף. לקחתי את האוכל לחדר התפירה ונעלתי את הדלת מאוחרי. ככה אף אחד לא יפריע לי. רובי ניסה לקרוא לי כמה פעמים עם דפיקות על הדלת, לא עניתי. היום החלטתי לתפור משהו יותר מסובך מצעיף. יצאתי לארוחת צהריים. “לומי, את חייבת לקרוא ספרים… את לא יכולה לסגור את עצמך בחדר כל היום, תצאי החוצה.” רובי ניסה לומר, הנדתי את ראשי ולא אמרתי מילה. “אני יכול להיכנס איתך לחדר התפירה?” אנזו ביקש בסוף הארוחה. לא עניתי לו פשוט נכנסתי ונעלתי את הדלת. “למה את מתנהגת אלי ככה?” אנזו צעק דופק על הדלת. לא עניתי. מי היה רוצה לענות לו?
חזרתי לתפירה. בערב יצאתי לסיבוב ברחוב, רובי התהלך אחרי. הבטתי בשמיים. “מצאתי משהו בשבילך…” רובי לחש. החזרתי את מבטי לכדור הארץ. רובי הושיט אלי כמה מעטפות. פתחתי בשקט. בפנים היו דפים עם כתוביות בשפה שאני מבינה. התחלתי לקרוא. בפנים היה כתוב כל מיני דרכים לתפירה ממש מגניבה, כנראה אמא של רובי כתבה אותם. “אמא של רובי כתבה?” שאלתי. “כן, היא עוד בחיים. פשוט היא מטיילת בכדור הארץ בין מדינות, היא עזבה אותנו…” רובי לחש. ראיתי את פניו ממש בצורה מוזרה. “פרצוף עצוב?” התבוננתי בו שואלת. “כן, פרצוף עצוב, שבור.” רובי המשיך לעשות אותו ואני חזרי להביט בשמיים ממששת את המעטפות שבידי. “אני לא רוצה שתסגרי את עצמך ממנו, עכשיו אנחנו משפחה שלך.” רובי אמר. “בבקשה תחזרי לדבר איתנו, אנחנו ניתן לך פרטיות והכל… מבטיח מחר שנינו נלך לקנות לך כמה וכמה בגדים!” הוא הוסיף. לא הגבתי. “בבקשה לומי, אני באמת רוצה לטובתך… אני מאמץ אותך, סוג של.” רובי המשיך לומר כשידיו עושות תנועות באוויר. ניסיתי לחקות את התנועות שלו. “אה, יש אנשים שתוך כדי שמדברים מביעים את עצמם עם תנועות ידיים…” רובי אמר מתבייש קצת, זו סיטואציה קצת מביכה.
חזרנו צוחקים אל הבית. המשכתי למשש את המעטפה בידיי. כל מה שרציתי זה להצליח לתפור בגד שלם ואופנתי. התכוונתי מחר ישר להתחיל, אבל רובי הבטיח לקחת אותי לקניות… רגע, אולי זה מסוכן לצאת לקניות?

אלפי שנות אור- פרק רביעי
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (2)

זה מענין תמשיכי. סליחה שלא נכנסתי קצת זמן לאתר.

21/04/2020 14:57

    תודה על התגובה. כתבתי המשך ואני לא מרוצה ממנו, כבר כמה זמן שהוא יושב ומחכה לשיפור. חסר אקשן ויש יותר מידי הסברים…
    מקווה שבקרוב אצליח לגמור אותו

    21/04/2020 15:25
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך